עת"מ 1002/02

תקציר

עותר שבבעלותו חלקת אדמה מבקש לבטל תכנית הפקעה הנוגעת ל-38% מרכושו. נטען כי התכנית, שמטרתה סלילת כביש, אינה צודקת, שכן היא גורעת עד אין קץ מאורך מקרקעי העותר. תחת זאת, מציע העותר תכנית של איחוד וחלוקה מחדש של החלקות כחלופה הוגנת יותר. התיק נסוב סביב ניסיונו של העותר "להחיות" ערר על התכנית, שנדחה בשל עיכובים פרוצדורליים. בית המשפט מצדד במשיבים וקובע כי יש לדחות את העתירה משום שהוגשה מאוחר מדי. ההחלטה, המבוססת על תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים משנת 2000, מדגישה את הצורך בהקפדה על נהלים תקינים בענייני תכנון ובניה. טענת העותר בדבר חוסר מודעות ממשית לתכנית נדחית, שכן החוק מכיר בידע קונסטרוקטיבי המוקנה באמצעות פרסומים ראויים. בית המשפט מדגיש את הפגיעה הפוטנציאלית בהליך התכנוני אם יקבל עתירות מאוחרות ומציין כי התירוץ של העותר לקוות לתוצאה שונה באמצעות הליכי ערר אינו מספיק. יתר על כן, בית המשפט אינו מוצא כל עוול שלטוני מהותי או עוול המצדיק התערבות בבחירת שיטת התכנון. מחלוקתו של העותר נעוצה אך ורק בהשלכות הכספיות של התכנית שנבחרה, שבית המשפט אינו יכול לדון בהן. במקום זאת, בית המשפט מכיר בסמכותם של מוסדות התכנון לקבוע את הדרך הלגיטימית קדימה. אשר על כן, העתירה נדחית מטעמים פרוצדורליים, כאשר העותר נדרש לשלם הוצאות לשני משיבים.