ע"א 489/78

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן על ידי ממלא מקום הנשיא כהן בשני ערעורים מאוחדים שנבעו מסכסוך משפחתי אחד בין שני אחים למחצה להוריהם. הערעור הראשון (489/78) הוגש על ידי אישה נגד בעלה, בבקשה להצהיר על חלוקת נכסים ביניהם. הערעור השני (263/80) הוגש על ידי בנו הבכור של המערער מנישואים קודמים, כנגד בנו השני של אביו החורג. המערער בע"א 263/80 עתר להצהרה כי נכסים מסוימים הרשומים על שם בנו של אביו החורג (המשיב) שייכים לשני האחים באופן שווה. הערעורים נבעו משתי עתירות נפרדות שנדונו בפני שופטים שונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והובילו למסקנות סותרות. בערעור הראשון (489/78) אישר בית המשפט העליון את דחייתו של בית המשפט המחוזי את עתירת האישה, בקובעו כי חלוקת הנכסים בינה לבין בעלה הסתיימה בשנת 1967. נקבע כי החיים המשותפים וההסכמה ההדדית של בני הזוג פקעו, והנכסים שנרכשו קודם לכן חולקו בהסכם המשותף ביניהם. בערעור השני (263/80) צידד בית המשפט העליון במערער, אריה ברקת. בית המשפט קבע כי הסכם בין שני האחים, אף שיש בו כמה הוראות פסולות לפי חוק הירושה, עדיין יכול להתקיים בחלקו. מטרת ההסכם הייתה לקבוע את זכויותיהם במניות הרשומות על שם המשיב ולהבהיר את חלוקת הנכסים שהם עשויים לרשת מהוריהם. בעוד שבית המשפט לא יכול היה לאכוף הוראות הקשורות לירושה עתידית פוטנציאלית, הוא יכול היה לתת תוקף לאלה הנוגעות למניות הנוכחיות. הצהרותיו של המשיב בדבר הבעלות במניות אלה, אף שהיו בהן אי דיוקים מסוימים, עדיין היו מחייבות. בית המשפט הגיע למסקנה כי המניות המדוברות היו בבעלות משותפת של המשיב והמערערת, כאשר המשיב החזיק מחצית מהן בנאמנות עבור המערערת. בית המשפט העליון קיבל אפוא את הערעור בע"א 263/80 ודחה את הערעור בע"א 489/78 והורה למשיב בע"א 263/80 לשאת בהוצאות המערער. כל צד היה אחראי גם להוצאותיו בהליך בבית המשפט המחוזי.