ע"א 1960/11

תקציר

הערעורים במקרה זה נדחו, שכן פרשנותם של המערערים לפסק דין גיא-ליפל – לפיה תובע יכול לבסס תביעה אך ורק על חשד כדי לעקוף את תקופת ההתיישנות – נחשבה בלתי נסבלת וגובלת באבסורד. בית המשפט שב והדגיש כי תקופת ההתיישנות מתחילה על סמך העובדות הידועות לנפגע, ולא על סמך פרשנויות משפטיות או התייעצות עם עורך דין. במקרה דנן, המערערים לא הצליחו לזהות עובדות חדשות שלא היו ידועות או בלתי ניתנות לגילוי בעת הרשלנות הנטענת מצד בית החולים. בית המשפט ציין כי על הנפגע היה לחפש ראיות באופן אקטיבי בתוך תקופת ההתיישנות ולא להגיש תביעה ללא עילה. יתר על כן, חשדם או "תחושת הבטן" של המערערים בדבר רשלנות בית החולים לא הספיקו כדי לעכב את תקופת ההתיישנות. בפסק הדין הודגש כי הן המבחנים הסובייקטיביים והן המבחנים האובייקטיביים קובעים את תחילתה של תקופת ההתיישנות, כאשר מצופה מאדם סביר לבחון טענות פוטנציאליות. תביעות הנוגעות למערערים הן כמוטבים והן לעיזבון המנוח נחשבו מיושנות בשל תקופת ההתיישנות, תוך ביטול הרעיון של הגשת תביעה ללא ראיות ממשיות לביסוסה. עוד נקבע בפסק הדין כי מוטבים אינם יכולים לתבוע יותר מהנפגע, תוך הדגשת העיקרון לפיו זכותם של המוטבים נובעת מהנפגע ומתיישנת כאשר האחרון עושה זאת. ערעורים על תביעות אלה נדחו, וחלק מההוצאות הוטלו על המערערים.