ע"א 8506/13

תקציר

לאחר עיון מקיף בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובערעורי הצדדים, הוחלט לדחות את ערעור הבנקים ולקבל חלקית את ערעור החברות. הסוגיה העיקרית נגעה לסיווגה ולסבירותה של "ריבית הפרה" לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות), המאפשר לבתי המשפט להפחית פיצויים מוסכמים אם נקבע כי הוא אינו מידתי ביחס לנזק הצפוי מהפרת חוזה. ריבית ההפרה נמצאה סבירה בתחילה, אך נחשבה מופרזת ככל שתקופת הגבייה התארכה. בית המשפט קבע כי הריבית תיוותר על 3% עד לסיום הסיכון לאי פירעון מלא באמצע שנת 2007, ולאחר מכן הסתיימה חבות החברות בגין הפרת ריבית. לפיכך, על הבנקים להחזיר לחברות כ-239.6 מיליון שקל, בתוספת ריבית, בגין התקופה שמאמצע 2007 ועד תום כינוס הנכסים בשנת 2009. הערעור החלקי המוצלח של החברות הוביל לגידול בהוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט. פסק הדין הדגיש את סמכותו של בית המשפט להתערב בחוזים מסחריים מורכבים רק במקרים חריגים והותיר את נטל ההוכחה על צדדים המבקשים הפחתת פיצויים. ההחלטה הסופית העניקה לחברות שכר טרחת עורך דין נוסף בשל ניצחונן החלקי. פסק דין זה התמקד אך ורק בסוגיית הפיצוי המוסכם, והותיר שאלות משפטיות אחרות סביב פרשנות ההסכם והממצאים העובדתיים בצד לסקירות נפרדות אפשריות.