ר"ע 166/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על דחיית תביעתו של נכה צה"ל משוחרר לקבלת הטבות לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום) בשל התיישנות. המערערת, שאובחנה עם סכיזופרניה לאחר שחרורה, טענה כי הוראות חוק ההתיישנות בדבר הארכת תקופת ההתיישנות צריכות לחול על עניינה, ולאפשר את המשך תביעתה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי הוראות חוק הנכות לעניין תקופת ההתיישנות, לרבות סעיף 32א המתווה את שיקול דעתו של קצין התגמולים להאריך מועדים, מהוות משטר כולל המחליף את ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות. החלטה זו התבססה על כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק הנכים, המבקש ליצור גישה מאוזנת להארכת מועדים. בנוסף, פירש בית המשפט את סעיף 18(ו) לחוק הנכות, שעניינו הקדמת מועד התשלום, כבלתי קשור למועד הזכאות. לפיכך, הערעור נדחה, ובכך חיזק את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים הקבועה בחוק הנכות, שכבר פקעה בעניינו של המערער. פסק הדין הדגיש את אופיים המשכנע אך לא המחייב של פסקי דין קודמים והזמין את תשומת לב המחוקק לתיקון אפשרי של דיני ההתיישנות המחמירים לנכי צה"ל.