ע"א 619/66

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעת פינוי רכוש שהגישה חברה בשנת 1965 לפי חוק דמי מפתח. המשיב התגונן בעילה של התיישנות. בית משפט השלום דחה את התביעה, בקובעו כי טענת ההתיישנות זקוקה לטענה מפורשת, אשר נדחתה על ידי החברה. תביעה חדשה הוגשה עם אותה תביעה וטענה נוספת להארכה. גם ערעור זה נדחה, ובית המשפט המחוזי דחה גם את ערעור החברה. לאחר מכן ערערה החברה לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את תביעתם. בית המשפט העליון קבע כי טענת ההתיישנות היא פרוצדורלית, אך משנתקבלה לא ניתן להגישה מחדש. למרות שבית המשפט קמא שגה בכך שדחה את התביעה ולא את התביעה, הוא קבע כי התביעה התיישנה והגן על המשיב מפני התנכלות. גם השימוש שעשה המשיב בהחלטתו הקודמת של בית המשפט היה מוצדק. כמו כן, חוק דמי מפתח לא התכוון לאפשר לשוכרים לוותר על הגנתם ולקבוע מועדים שונים מאלה הקבועים בחוק. השופט זוסמן, השופט מני והשופט קיסטר הסכימו עם ההחלטה לדחות את הערעור, כאשר האחרון הוסיף הסבר לכוונת חוק דמי מפתח.