ע"פ 3920/00

תקציר

הכרעת הדין עוסקת בערעור על הרשעה בסחר בסמים מקולומביה לישראל, שם טענו המערערים להגנת הצורך בשל מצוקה כלכלית ואיומים על משפחותיהם. בית המשפט העליון סקר את אמות המידה המשפטיות להגנת הצורך, הכוללות איום מוחשי, פגיעה חמורה ולא פעולה חלופית. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא עמד בפני המערערים איום ממשי מיידי במהלך ההסדר להבריח סמים, שכן מעורבותם הראשונית הייתה מרצון ומונעת מייאוש כלכלי, שאינו מספק את הגנת הצורך. גם בשלב מאוחר יותר, כאשר הושמעו איומים לכאורה, הם לא נחשבו מוחשיים, ספציפיים או בלתי נמנעים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי למערערים עמדה חלופה בת קיימא של פנייה לסיוע משטרתי עם הגעתם לישראל, אשר לא נקטו בה, ובכך לא עמדו בתנאי הצורך בלית ברירה. כן נשקל חריג בהגנת הצורך, שמטרתו הגנה על הזולת; עם זאת, היא לא חלה שכן המערערים נכנסו למצב מסיבות כלכליות ולא אלטרואיסטיות. משכך, סווגו מעשיהם של המערערים כנכנסים ל"מצב של התנהגות בלתי הולמת", תוך הרחקתם מהגנת הצורך. העונש של שש שנות מאסר אושר לאחר שבית המשפט הדגיש את הצורך בהרתעה חמורה מפני סחר בסמים, בעיקר על ידי אזרחים זרים, כדי לצמצם את הסחר המזיק בסמים לישראל. למרות שהמערערים נוצלו על ידי קרטלי סמים, בית המשפט מצא את העונשים שלהם ראויים כדי להרתיע מביצוע פלילי כזה. לפיכך נדחו הערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין.