ע"ע 627/06

תקציר

הפרשה נסובה בעיקר סביב שני דברי חקיקה מרכזיים: חוק שוויון הזדמנויות וחוק עבודת נשים. במוקד עמד פרשנותו ויישומו של סעיף 9(ג) לחוק עבודת נשים, המחייב מעסיקים להחזיר עובדות שחזרו מחופשת לידה, ובכך להבטיח את העסקתן לתקופה קצובה. בית הדין בחן האם כוונה חקיקתית זו נפגעה כאשר מעסיק הציע פיצוי כספי במקום השבת עובד. המקרה בחן את פעולותיו של מעסיק בפיטורי עובדת מיד עם חזרתה מחופשת הלידה. המעסיק "פדה" תקופה זו בפיצוי כספי, פרקטיקה שנבחנה ונמתחה עליה ביקורת משום שהיא עקפה את כוונת החוק להבטיח הזדמנות אמיתית לנשים להשתלב מחדש ולהפגין את יכולותיהן לאחר חופשת הלידה. לאורך ההתדיינות הודגש תפקידה של ההגנה הכלכלית לצד שילובה מחדש כמטרות כפולות של הסעיף. הניתוח הדגיש את אופייה הקטגורי של הוראת חקיקה זו, וקבע כי היא נועדה למנוע פיטורים המושפעים מסטטוס הלידה של העובדת ולהבטיח המשכיות תעסוקתית. על התנהלות החברה בפיטורי העובדת נמתחה ביקורת מטעמים נוספים: היעדר שימוע ראוי לפני פיטורים, שפגע בהגינות הפרוצדורלית, והימצאותן של הערות מפלות שהצביעו על עמדות מוטות כלפי אמהותה. גורמים אלה תרמו לפסק הדין, שמצא את החברה אחראית הן להפרת חוק עבודת נשים והן להפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. פסק הדין הדגיש את הצורך לתת לאימהות חוזרות את ההזדמנות הראויה להן להוכיח את שוויין והרתיע חברות מלהחליף חובה זו בתשלומים כספיים. החברה חויבה לפצות את העובדת ב-50 אלף שקל בסך הכל, לצד התאמות פיצויי פיטורים והוצאות משפט, ובכך לחזק את אמצעי ההגנה של החוק כלפי נשים עובדות.