ת"א 36997-04-16

תקציר

התובעים שכרו את שירותיו של הנתבע לביצוע עבודות שיפוץ בדירתם. מספר חודשים לאחר סיום השיפוץ, החלה דירת התובעים לחוות נזילות ובעיות רטיבות, שנגרמו לכאורה כתוצאה מביצוע לקוי של הנתבעת. התובעים ניסו לפתור את הסוגיה מול הנתבע אך ללא הצלחה, מה שהוביל לבוררות בפני רב, שפסק לטובת התובעים. הנתבעת לא קיימה את פסק הבוררות, וגם ניסיונותיהם הבאים של התובעים לאכוף אותו נכשלו. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה נגד הנתבע לפיצוי כספי. פסק הדין פסק לטובת התובעים אך במידה פחותה ממה שביקשו. השופט קיבל את הטענה כי הנתבע לא עמד בפסק הבוררות וכי הדבר גרם נזק נוסף לדירת התובעים. עם זאת, השופט מצא גם כי התובעים לא אפשרו לנתבעת לתקן את המצב כפי שהורה פסק הבוררות, אשר החמיר את הנזק לאורך זמן. בשל נסיבות אלה, קבע השופט כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עלות התיקונים, אך לא את מלוא הסכום שתבעו. השופטת פסקה לתובעים 20,000 ₪, וקבעה כי מדובר בהוצאה סבירה שהנתבע היה יכול לשאת בה, שכן היא משקפת את ההוצאה שהנתבעת הייתה נושאת בה אילו עמדה בפסק הבוררות. בנוסף, קבעה השופטת כי התובעים זכאים לפיצויים לא ממוניים בסך 10,000 שקל, תוך הכרה בעוגמת הנפש שנגרמה עקב הבעיות המתמשכות עם דירתם. בפסק הדין הודגש כי אחריותם של הנתבעים נבעה מאי עמידתם בפסק הבוררות והחמרת הנזקים שנגרמו להם לאחר מכן, ולא מעבודות השיפוץ הראשוניות. טענת התובעים כנגד הנתבע לאחריות מוחלטת לפי חוק המקרקעין ופקודת הנזיקין לא התקבלה. השופט הגיע למסקנה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו בנוגע לתביעה ולהודעת צד ג'. הנתבע חויב לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪.