עד"מ 1009/04

תקציר

הערעור מתייחס לתביעת סיום העסקה של ראיסה לרנר, שעבדה בחנות דיינר בבאר שבע, ומעסיקתה האחרונה, ויקטוריה סבירסקי. בית הדין האזורי קבע כי סבירסקי, כמעסיקה האחרונה, מחויבת לשלם ללרנר פיצויי פיטורים בגין כל העסקתה במקום העבודה, כולל התקופה השנויה במחלוקת בערעור. פסק הדין גם העניק ללרנר הפרש פיצויי פיטורים והלנת פיצויי פיטורים. סבירסקי ערערה על פסק דין זה, וטענה כי יש להפריד את אחריותה מזו של בן זוגה לשעבר וכי הנסיבות אינן מצדיקות פיצוי הלנה. בית המשפט קיבל את ערעורה של סבירסקי, וקבע כי היא סברה באמת ובתמים שלא הייתה חייבת בתשלום פיצויי הפיטורים ועשתה טעות שברירית. השופטים קבעו כי בנסיבות אלה, דרך הפעולה הראויה תהיה להפחית את פיצוי הלנה לרמה של הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, הזמן הרב שחלף בין סיום העסקתו של לרנר לבין פסק הדין גרם לכך שהפיצויים שנצברו להלנה היו בלתי מידתיים. בית המשפט הדגיש כי אין לו סמכות להטיל סנקציות בגין אי ביצוע פסק הדין וכי מדובר בעניין להוצאה לפועל. בסופו של דבר, הערעור הצליח להפחית את הלנת פיצויי הפיטורים. לרנר הייתה זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך 900 שקל, שינוכו מ-20,000 השקלים שכבר קיבלה מסבירסקי. יתרת הסכום תוחזר לסבירסקי בחמישה תשלומים שווים, כאשר התשלום הראשון ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. החלטת השופטים התקבלה פה אחד בכל הנקודות למעט הקביעה בדבר סמכותו של בית המשפט לפסוק להלנה פיצויים לאחר מתן פסק הדין, שלגביו הייתה החלטת רוב.