בג"צ 5098/08

תקציר

לאחר עיון בבקשה ובטיעוניה, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב את המשיב בהוצאות העותר. ההחלטה התבססה על פסיקה מבוססת, המחייבת לבחון אם הייתה הצדקה לעתירה, אם מוצו ההליכים במידה מספקת ואם העתירה הובילה לסעד. בית המשפט מצא כי תנאים אלה התקיימו וכי הגשת העתירה תרמה לקבלת סעד, המצדיק הטלת הוצאות משפט על המשיב. למרות שהמשיב טען אך ורק על סכום ההוצאה, ציין בית המשפט כי העתירה סייעה להתמודד עם פגמים בהליך והביאה לסעד. באשר לשיעורי ההוצאות, הוצאות ריאליות כפופות למבחני נחיצות, סבירות ומידתיות, בהתאם לפסקי דין קודמים. העותרת הוכיחה את הוצאותיה בראיות, אך המשיב הצליח לטעון להפחתה, בנימוק של פתרון מהיר והיעדר שימוע מלא. בית המשפט הכיר בעבודה המשמעותית הכרוכה בעתירה, אך הסכים כי ההוצאות הנתבעות מופרזות על פי אמות מידה מקובלות. משכך, הורה בית המשפט למשיבה לכסות שכר טרחה בסך 20,000 ₪ והוצאות בסך 2,000 ₪, בראותו כי מדובר בפתרון מאוזן התואם את הנוהג המקובל בבית המשפט. התאמה זו, המשקפת נחיצות ומידתיות, תישא ריבית והצמדה ממועד ההחלטה ועד לתשלום.