ע"א 15255-09-13

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן הייתה האם המערער, אשר עיקל, תפס ומכר משאית, התרשל כלפי המשיב – הבעלים הרשום של המשאית. המערערת טענה כי מעשיה היו מוצדקים ובוצעו בתיק ההוצאה לפועל, ולכן לא ניתן להטיל עליה אחריות בגין רשלנות. עם זאת, בית המשפט מצא כי אין מקום לטענה כזו וכי המערערת אכן פעלה ברשלנות כלפי המשיב. המערערת הייתה מודעת לכך שהמשיבה היא הבעלים הרשום של המשאית, אך נמנעה מליצור עמה קשר או לברר את עמדתה, אלא הניחה שהמשאית שייכת לגורם אחר. זאת ועוד, הנתונים שהציגה המערערת לרשם ההוצאה לפועל לא היו מדויקים. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של המערערת ומצא אותה רשלנית. בית המשפט דן גם בערעורו הנגדי של המשיב, אשר התייחס לממצאיו של בית משפט קמא בדבר רשלנות תורמת מצד המשיב, שיעור האשם התורם וגובה הנזק. המשיבה טענה כי בית משפט קמא לא היה צריך לייחס לה רשלנות תורמת בגין אי רישום משכון לגבי המשאית ועיכוב פתיחת הליכים להחזרת המשאית. בית המשפט הסכים כי אמנם המשיבה אכן התרשלה בהיבטים אלה, אך רשלנותה של המערערת נבעה בראש ובראשונה מכך שלא פנתה למשיב וממצגיה הלא מדויקים. באשר לשיעור האשם התורם, קבע בית המשפט כי אינו רואה עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בשיעור של 50%, נוכח השיהוי המשמעותי מצד המשיב והקשר הסיבתי החד משמעי בין שיהוי זה לבין התוצאה הסופית. לבסוף, קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי אין לנכות מסכום הנזק את הסכום שהתקבל מחלבי - רוכש המשאית - בגין ביטול הסכם המכר. בית המשפט הורה על דחיית הערעור וקבלה חלקית של הערעור שכנגד, וחייב את המערערת לשלם למשיב סכום שיחושב מחדש בצירוף הוצאות משפט. בא כוח המשיב היה אמור לשלוח דרישה מחושבת לתשלום לבא כוח המערערת, ושני הצדדים היו אמורים לקבל את פיקדונותיהם בחזרה.