ד"נ 3/62

תקציר

השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא פרשנותו של סעיף 3(א)(3) לחוק האזרחות, העוסק במעמד אזרחותם של נתינים לא-יהודים בארץ ישראל לאחר הקמת מדינת ישראל. ההוראה קובעת כי אותם אנשים יהיו לאזרחי ישראל אם, בין היתר, שהו "בישראל" ברציפות מיום קום המדינה ועד לכניסתו לתוקף של החוק. נקודת המחלוקת העיקרית היא משמעות המילה "היה", ובפרט האם משמעותה היה להיות נוכח בישראל ללא הפרעה, או שהתגורר או היה בדרך כלל נוכח בארץ בתקופה האמורה. השופטים זוסמן וברנסון טוענים כי המחוקק התכוון לכך, שכן פרשנות מחמירה תוביל לתוצאות בלתי הגיוניות. לטענתם, מטרת החקיקה היא לקבוע האם אדם קשר את גורלו עם מדינת ישראל, ואין ביציאה זמנית מהארץ מסיבות אישיות או עסקיות כדי לפסול אותו מלקבל אזרחות. מנגד, השופט זילברג סבור כי המחוקק התכוון להשתמש במילה "היה" במובנה המילולי, וטוען כי על בית המשפט לדבוק בכוונתו הברורה של החוק, במיוחד כאשר תוצאותיה של הפרשנות החלופית כה בלתי סבירות. הם מדגישים כי אסור לשופטים לכפות את רצונותיהם מעל רצון המחוקק, שכן הדבר יפגע בניטרליות של מערכת המשפט. בנוסף, השופט זילברג מציין כי ההיסטוריה החקיקתית של ההוראה תומכת בפרשנותם. השופט מני נטה תחילה לדעת הרוב, אך השתכנע מטענת היועץ המשפטי לממשלה כי המחוקק התכוון לפרשנות המחמירה יותר. עם זאת, השופטים זוסמן, ברנסון ומני מסכימים בסופו של דבר כי ההחלטה הקודמת, שהיטיבה עם המשיב, צריכה לעמוד. דעת הרוב גורסת כי מטרת החוק היא לקבוע האם אדם שמר על זיקה מספקת לישראל, והיעדרות זמנית אינה אמורה להשפיע על מעמדו כאזרחות.