עתפ"ב 22300-06-22

תקציר

בית המשפט דחה את בקשת המערערת לעיכוב ביצוע צו המחייב הפסקת שימוש בנכס, תוך יישום העקרונות הקבועים בסעיף 254ח(א) לחוק התכנון והבניה. סעיף זה מאפשר לעכב את ביצועו של צו רק אם הוא מוצדק בנסיבות ואם לא נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור. בית המשפט קבע כי הנוהג המקובל הוא לבצע צווים ללא דיחוי, תוך הטלת הנטל על המבקש להצדיק שיהוי. המערער טען נגד הצו מכמה טעמים, ובהם כי שימושו המסחרי ארוך הטווח במקרקעין אינו מצדיק פעולה מיידית לפי סעיף החוק הרלוונטי, המשיב עיכב את הפעולה, וכי יש להשהות את האכיפה בהליכים פליליים מתמשכים. עם זאת, בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים התומכים באכיפה מיידית למניעת המשך שימוש בלתי חוקי בקרקע, ומצביע על כך שמצבה של המערערת אינו מתיישב עם טענות למתן צווים שלא כדין. יתר על כן, בית המשפט מצא כי צו להפסקת השימוש ולסגירת האתר, להבדיל מהריסה, לא יפגע באופן בלתי הפיך ברכושו של המערער, הגם שהוא עלול לגרום לנזק כלכלי. יש לציין כי המערער התמהמה בהגשת בקשתו לעיכוב ביצוע והמשיך לכאורה בשימוש אסור גם לאחר כניסת הצו לתוקף, ובכך החליש את טענתו. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי השהייה אינה "מוצדקת בנסיבות העניין" ודחה את הבקשה, תוך שהוא מדגיש את האינטרס הציבורי בקיום החוק ללא דיחוי ומציין כי ניתן להמשיך בערעור במהירות. ההחלטה ניתנה ביום 10.7.2022 ללא נוכחות הצדדים.