עת"מ 30220-03-21

תקציר

העותרת ביקשה להכיר בה כ"דיירת ממשיכת" של דירה ציבורית לאחר שהדייר החוזי – עמו טענה כי התגוררה – נפטר. על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, דייר ממשיך הוא בן זוג, ילד, נכד, הורה או אפוטרופוס של זכאי שנפטר או עבר למוסד סיעודי, בתנאי שהתגוררו עם הזכאי בדירה הציבורית לפחות שלוש שנים קודם לכן. העותרת לא עמדה בדרישות להיחשב כדיירת ממשיכה שכן לא התגוררה עם המנוח במשך שלוש שנים רצופות לפני פטירתו, ואף לא הייתה לה זכות עצמאית לדיור ציבורי. בנוסף, הראיות שהציגה – לרבות תצהירי שכנים ותמונות מאירועים משפחתיים – לא הספיקו כדי לגבור על דיווחים אותנטיים של המשיבים המצביעים על כך שהמנוחה התגוררה בגפה. לעותרת היו הזדמנויות רבות להציג ראיות, אך לא הצליחה להוכיח די הצורך את מקום מגוריה הרציף. זאת ועוד, העותרת מסרה לרשויות מידע כוזב על יחסיה עם המנוח, דבר שערער אף הוא את טענתה. לפיכך, מצא בית המשפט כי החלטת הוועד העליון, שדחה את בקשתה להכיר בה כדיירת ממשיכת, סבירה ודחה את העתירה. העותר לא חויב בהוצאות המשיבים.