ע"א 591/76

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין בעלות על יהלום שנרכש בתום לב מאדם שהורשע מאוחר יותר בגניבת היהלום. היהלום הוחרם על ידי המשטרה במהלך החקירה הפלילית והוחזק כראיה. לאחר המשפט, השופט הורה להחזיר את היהלום לבעליו אם יימצא, ובדרך אחרת יוחרם עבור האוצר. בעל החנות שרכש את היהלום בתום לב מהגנב ערער לבית המשפט העליון בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של היהלום. בית המשפט בחן את הדינים החלים, לרבות חוק המטלטלין, חוק השבת אובדן וחוק המקרקעין, והגיע למסקנה כי המערערת לא רכשה בעלות על היהלום בדרך של רכישה או כשטח הפקר. בית המשפט מצא כי ליהלום היה בעלים, והמערער לא יכול היה לרכוש בעלות מהגנב, שכן לא היה לו בעצמו. בנוסף, אופיו של היהלום לא הצביע על כך שהוא ננטש על ידי בעליו. בית המשפט דחה גם את טענתו החלופית של המערער כי היו לו זכויות קנייניות עדיפות על אלה של המשטרה. על פי חוק המקרקעין, החזקת היהלום על ידי המשטרה על פי צו בית משפט הייתה חוקית, והמערער לא יכול היה לטעון לחזקה ללא הוכחת בעלות או החזקה כדין. השופטת בן-פורת, בדעה חולקת, סברה כי למערער זכות חזקה בעת התפיסה, אותה יש לכבד. החלטת הרוב דחתה את הערעור והורתה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.