ע"א 570/70

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכושי בעקבות ירושת המנוח. המקרה עסק במנוח בשם יעקב חי מזרחי שהותיר אחריו מספר יורשים: אלמנה, שלושה בנים, חמש בנות ושני נכדים מבת שנפטרה. המחלוקת המרכזית הייתה לגבי תוקף הוויתור של היורשים על חלקם בירושה לטובת האלמנה. בית הדין הרבני הוציא צו ירושה על בסיס הקלות אלה, אך הוא בוטל מאוחר יותר מכיוון שחלק מהיורשים לא הסכימו לפסק הדין. האלמנה, לאחר מכן, העבירה את אחד הנכסים לשלושת בניה. עם זאת, נכדיו של המנוח ערערו על העברה זו וביקשו פסק דין הצהרתי. בית המשפט המחוזי פסק לטובתם, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. בית המשפט העליון קבע כי צו הירושה הוא הצהרתי בלבד ואינו מקנה זכויות. עוד נקבע כי ויתורים שלא נכללו בצו הירושה עדיין יכולים להיות תקפים כל עוד הם דבקים בעקרונות של עסקאות בין החיים. כמו כן, לא ניתן היה לבטל את רישום היורשים בספרי העיזבון רק על סמך טעויות שיפוטיות בצו הירושה. באשר לדיני הוויתור, קבע בית המשפט כי ויתור שאינו מערב יורש ספציפי הוא ויתור גרידא וניתן לבטלו. במקרה של ויתור לטובת יורש מסוים, הוא מהווה מתנה ולא ניתן לחזור בו אלא אם נפלה טעות יסודית. מאחר שהאלמנה העבירה את הנכס לבניה, יורשיה לא יכלו לבטל את ההעברה. בית המשפט דן גם בפקודת העברת מקרקעין ובפקודת הירושה, והדגיש כי רק תובע בעל זכות בנכס יכול לבקש רישום. במקרה זה, הבנים והאלמנה העבירו את הנכס כדין, והנכדים לא יכלו לערער עליו בהצלחה. בנוסף, בית המשפט מצא כי הוויתורים היו לטובת האלמנה והיוו מתנה, והנכדים לא סיפקו ראיות מספיקות לחזור בהם מהמתנה בשל טעות או תרמית. בעקבות זאת התקבל הערעור באופן חלקי, והרישום תוקן לטובת הנכדים והעניק לכל אחד מהם 1/24 מהנכס.