ע"א 36859-11-18

תקציר

בית המשפט קיבל את החלטת בית משפט קמא ודחה את הערעור נגדה. בפסק הדין נקבע כי התובע, אף שאינו איש ציבור, הוא עיתונאי בעל במה קבועה, ובכך מטה את הכף לטובת הזכות לחופש ביטוי. בית המשפט בחן האם הפרסומים מהווים לשון הרע ומצא כי המשמעות האובייקטיבית של המילה "שקרן" וכינויים נוספים בהם נעשה שימוש כלפי התובע עלולה להשפיל אותו בעיני העם ולפגוע בו במקצועו, ולפיכך להוות לשון הרע. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי הנתבע לא הוכיח את אמיתות הפרסומים או את הגנות תום הלב והאינטרס הציבורי. נפסק כי הפרסומים, בהם התייחסו לתובע כשקרן, לא היו סבירים או הבעת דעה, והנתבע לא פעל בתום לב. באשר לגובה הפיצוי, קבע בית המשפט כי הוא סביר בהתחשב בנסיבות, לרבות הפגיעה במקצועו של התובע, במספר הפרסומים ובקהל, וסירב להתערב. בית המשפט גם סירב להתערב בסכום ההוצאות שנפסק על ידי בית המשפט קמא. לפיכך נדחה הערעור והנתבע חויב לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין.