עמ"ש 71094-03-22

תקציר

הכרעת הדין בתיק הערעור נסובה סביב שתי סוגיות עיקריות: הסדרי המגורים של המערער, שהוא האב, עם בתו הקטינה, והעניינים הכספיים והרכושיים הנוגעים לבעלות בדירה בעקבות פרידתו של המערער מבת זוגו, המשיב. בית המשפט קבע כי ההסדר הנוכחי, הדוחה את חידוש המפגשים בין המערער לבתו עד שיעבור טיפול, ראוי וראוי להותירו על כנו, בהתחשב בנסיבות המורכבות וברצונו העצמאי של הקטינה. מעמדו של המערער כאב מאפשר לו לחדש את הקשר אם יטפל בבעיותיו ויעקוב אחר הטיפול המומלץ. באשר לעניינים כספיים ורכושיים, השאלה המרכזית הייתה הבעלות על דירה שנרכשה על ידי המערער טרם נישואיו. בית המשפט בחן האם הדירה נופלת לקטגוריה של רכוש משותף, כלומר למשיב יהיו זכויות בה לאחר פרידתם. החוק קובע כי רכוש שהיה בבעלות לפני הנישואין או שהתקבל במתנה או בירושה במהלך הנישואין אינו כפוף בדרך כלל לאיזון משאבים בעת הגירושין. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשיבה לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענתה לבעלות משותפת בדירה. הדירה נרכשה על ידי המערער מספר שנים לפני הנישואין ומומנה בעיקר ממקורותיו הפרטיים. מימונו העקיף של הדירה על ידי המשיב באמצעות תרומות כלליות לתא המשפחתי לא נחשב כראיה מספקת לכוונה לחלוק בנכס. בנוסף, תקופת המגורים המשותפים בדירה, שנמשכה כ-13 שנים, לא נחשבה ארוכה מספיק כדי לרמז על בעלות משותפת. בית המשפט שקל גם גורמים כגון שיפוצים והלוואות שנלקחו במהלך הנישואין, אך מצא כי תרומותיו של המשיב לא היו משמעותיות דיין כדי לבסס בעלות משותפת, במיוחד בהתחשב בכך שהיא לא השתתפה באופן פעיל במימון ולא הראתה עניין כלשהו בהלוואות לאחר הפרידה. לסיכום, החליטו השופטים לדחות את הערר בעניין הסדרי המגורים עם הקטין ולקבל את הערר הנוגע לדירה, תוך שהם מאשרים כי המערערת היא בעלת זכויות הבעלות הבלעדית. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות, והבטוחות הקשורות לדירה הוחזרו למערערת. ניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.