סע"ש 21494-02-15

תקציר

התובע תבע את הקרן הקיימת לישראל על הזכות לפנסיה תקציבית עם פרישתו, בטענה כי הוא מופלה לרעה בהשוואה לעובדים אחרים, וכי אינו יכול לוותר על זכות זו. הקרן טענה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות מהותית, שיהוי, מניעה וחוסר צדק. בית המשפט פסק לטובת הקרן, וקבע כי תביעת התובע אכן התיישנה. התובע התקבל לעבודה בשנת 1995 ובחר להיות מבוטח בביטוח מנהלים, דבר אותו יכול היה לברר ולשנות בקלות במהלך העסקתו אם חפץ בכך. מהראיות עולה כי התובע היה מודע לזכויותיו ולאפשרויות העומדות בפניו, ואף ניהל משא ומתן על תנאי העסקתו. משכך, מצא בית המשפט כי טענת התובע כי נודע לו על ההפליה רק לאחרונה היא שקרית. כמו כן, בית הדין קבע כי ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים 2002 ו-2014 עיגנו את מצבו של התובע באותה עת, וכי הוא אינו יכול לטעון לזכויות הסותרות הסכמים אלה, שנחתמו עם ארגון העובדים המייצג. התובע גם לא הביא כל ראיה לאפליה, והנתבע פעל בתום לב. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעת סכום סמלי של 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.