ת"א 4186-10-16

תקציר

התביעה העיקרית בתיק זה נסובה סביב פירעון חוב ששילמה התובעת בשם הנתבעת. התובע מבקש מהנתבעת החזר בגין הסכום ששולם, אשר האחרון מסרב להעניק, בנימוק של חוסר תום לב לכאורה ומניעים פסולים מאחורי ההחזר. עם זאת, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, תוך הכרה בזכותם להשבה. הסכום המדובר, לאחר ניכויים שביצע התובע, נקבע על סך של 445,130 ₪, אותם חויבה הנתבעת לשלם. סכום זה כפוף להפרשי הצמדה בלבד, ולא לריבית, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי הנתבעת, מבקשת סעדים כספיים שונים בסך כולל של למעלה ממיליון ₪. אלה כוללים פיצוי בגין סיכול משא ומתן להסדרת חובו של הנתבע, חיוב הנתבע בהיטל השבחה, הפסד דמי שכירות, דמי שימוש נאותים, שכר טרחת עורך דין ופיצוי מוסכם. בית המשפט מנתח בקפדנות כל טענה, ומוצא את כולן לא תקפות. ראשית, טענת הנתבע כי פירעון החוב על ידי התובע שיבש את המו"מ להסדר מוזל נעדרת ראיות מספיקות, ועדותו של נציג הבנק נדחתה. שנית, הפטור מהיטל השבחה היה באחריות הנתבעים, ואי קבלתו נבעה מרשלנותם שלהם. שלישית, לנתבעים לא הייתה זכות להשכיר את הנכס שכן הוא לא היה בבעלותם, ופסק הדין לא העניק להם זכויות כאלה. בית המשפט דוחה גם את הטענות לדמי שימוש הולמים, שכן הנתבעת לא שילמה את מלוא מחיר הרכישה; עבור שכר טרחת עורך דין, שכן אלה נקבעים במסגרת פסקי הדין עצמם; ולפיצוי מוסכם, עקב הפרות הדדיות של הסכם המכר על ידי שני הצדדים. לבסוף, התביעה לריבית הלוואה של צד ג' נדחית מחוסר ראיות והוכחת נזק. לאחר שהתביעה העיקרית נדחתה והתביעה שכנגד נדחתה, הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 445,130 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה. בית המשפט נמנע מלפסוק הוצאות למי מהצדדים, תוך שהוא מביע זלזול בהתנהלותם המעוגנת בהסכם בלתי חוקי, שהוביל להתדיינות משפטית ענפה. במקום זאת, כל צד אחראי להוצאות שלו.