ע"א 2169/98

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתעמק בסוגיות המורכבות סביב אימוץ שני ילדים, בעקבות הזנחה משמעותית מצד הוריהם הביולוגיים. ההורים, ובמיוחד האב (המערער), ביקשו אימוץ פתוח, שיאפשר להם המשך קשר כלשהו עם ילדיהם. עם זאת, הליכי האימוץ הקבועים בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, מתנהלים בשני שלבים נפרדים: קביעה אם ילד בר-אימוץ, והוצאת צו האימוץ. בשלב הראשון ההתמקדות היא בשאלה האם ההורים עומדים באחד מהקריטריונים המצדיקים פרידה מהילד, ובראשם אי כושר הורי. אם נקבעו עילות כאלה, טובת הילד היא הגורם המרכזי בהחלטה על כשירות האימוץ. בשלב השני, המאמצים מבקשים צו אימוץ, כאשר שוב, טובת הילד היא בראש סדר העדיפויות, כולל רצונותיהם אם ניתן לבטא. בית המשפט העליון שב ואישר כי אימוץ "סגור" (ניתוק מלא מההורים הביולוגיים) הוא הנורמה בשל יציבותו ובהירותו עבור הילד, כאשר אימוץ "פתוח" הוא החריג הנדיר. אימוץ פתוח, השומר על קשר כלשהו בין הילד להוריו הביולוגיים, יכול להועיל למאומץ בכך שהוא מעניק תחושת זהות ומונע תחושות של קיפוח. עם זאת, היא טומנת בחובה חסרונות פוטנציאליים, כגון סכסוכי נאמנות ותחרות הורית, שעלולים לשבש את סביבתו היציבה של הילד. בית המשפט הדגיש כי שיקולים אלה צריכים להתקיים בעיקר בשלב הראשון של האימוץ, כדי למנוע סיבוכים פרוצדורליים בהמשך. במקרה ספציפי זה, בית המשפט הגיע למסקנה כי אימוץ "סגור" נדרש בשל הצורך של הקטינים ביציבות ומאבקו של האב לקבל את מגבלות האימוץ הפתוח. עוד הובהר בפסק הדין כי החלטות על סוג האימוץ המתקבלות בשלב הראשון מחייבות בשלב השני, ותומכות במטרה החקיקתית להבטיח את טובת הילד בוודאות ובמינימום הפרעה. בית המשפט המליץ על התערבות חקיקתית להנחיות ברורות יותר בנושא אימוץ פתוח כדי להתמודד עם אתגריו המגוונים באופן מקיף.