ע"פ 46/54

תקציר

עיקרו של הערעור נסוב סביב השאלה האם יש לשפוט את ההתגרות ההופכת רצח להריגה באופן סובייקטיבי או אובייקטיבי. אם יישפט באופן סובייקטיבי, יהיה על בית המשפט לשקול את תכונותיו ונסיבותיו המיוחדות של הנאשם. אם באופן אובייקטיבי, בית המשפט היה מחיל סטנדרט כללי על העובדות. דעת הרוב של בית המשפט העליון, שניתנה על ידי השופט זילברג, העדיפה את המבחן הסובייקטיבי. לדברי זילברג, המבחן האובייקטיבי הוא רלטיביסטי ולא מדויק, ואינו מביא בחשבון את חולשות הטבע האנושי. יתר על כן, זה לא מעשי ולא אפשרי ליישם. תחת זאת, על בית המשפט לאמץ מבחן סובייקטיבי, פרטני, המתחשב במכלול תכונותיו האישיות של הנאשם. דעת המיעוט של השופטים גויטיין, ברנסון ובקר העדיפה את המבחן האובייקטיבי, שנחשב בעיניהם יציב יותר, פשוט יותר ותואם את המשפט המקובל האנגלי. הם טענו כי המבחן הסובייקטיבי אינו מעשי, שכן כמעט בלתי אפשרי לברר את פעולתו הפנימית של מוחו של נאשם, והוא מתגמל רוצחים על כישרונם הנרטיבי. במקרה הספציפי הזה, שופטי המיעוט לא מצאו שום פרובוקציה שיכולה להצדיק את הרצח האכזרי. בכך קיבל בית המשפט את הערעור, הפך את פסק הדין הקודם והרשיע את המשיב ברצח. על המשיב נגזר מאסר עולם.