תר"מ 58/20

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותה של תעמולת הבחירות בששת החודשים שקדמו לבחירות המקומיות בישראל, ובפרט בכל הנוגע לשימוש במשאבים ציבוריים ובמרחב הציבורי למטרות רווח פוליטי. פסק הדין מכיר בחשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי והזכות לנהל תעמולת בחירות, אך מבקש לאזן זאת עם הצורך להבטיח מגרש משחקים שוויוני והוגן לכל המועמדים. מבחן הדומיננטיות מוצג כקריטריון מרכזי לקביעה האם פעולה מהווה תעמולה אסורה. גורמים במבחן זה כוללים את אופי הפעולה, השפעתה הפוטנציאלית על הבוחרים והכוונה העומדת מאחוריה. פסק הדין מבהיר כי פעולות שגרתיות של הרשויות, שמטרתן ליידע ולא להשפיע, אינן נחשבות לתעמולה. עבור נבחרי הציבור, הפוטנציאל לתעמולה אסורה עולה ממעשיהם, במיוחד במהלך מפגשי שאלות ותשובות עם תושבים. עם זאת, עובדי ציבור כפופים לכללים שונים, ומענה על שאלות אינו מהווה מטבעו תעמולה. פסק הדין בוחן גם את החריג הקבוע בסעיף 2א(1) לחוק הבחירות, המתיר שימוש במרחב הציבורי לצרכי תעמולה. היא מפרשת זאת כהתרת תעמולה בכיכרות ציבוריות, כל עוד היא שוויונית ואינה מנצלת את מעמדו המיוחד של מועמד. החלטת העירייה לאכוף כלל המגביל כל תעמולת בחירות במהלך אירועי תרבות בכיכרות ציבוריות נחשבת מקובלת, שכן היא מבטיחה שוויון בין המועמדים. למרות דחיית העתירה, פסק הדין מדגיש את חשיבות השקיפות, השוויון וההליך הציבורי באכיפת הגבלות על תעמולת בחירות. היא מדגישה כי הגבלות כאלה חייבות להיות מיושמות באופן עקבי ולהיות מועברות לכל המועמדים. ההחלטה נתפסת כתגובה מידתית, בהתחשב ביכולת להפעיל אמצעי תעמולה אחרים, ובאופייה הזמני של ההגבלה במהלך אירועי תרבות. ככלל, פסק הדין נועד לשמור על טוהר הליך הבחירות, תוך מתן אפשרות לביטוי פוליטי, תוך הבטחת מגרש משחקים מאוזן לכל המתמודדים בבחירות הקרובות.