ת"א 2591-11-17

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגישו שלושה חברים לשעבר בחברת דן לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: "דן"), אשר מכרו את מניותיהם לחברה לפני כ-16 שנה. התובעים טענו כי ההסכמים למכירת מניותיהם לדן היו פגומים ודינם להתבטל. לטענתם, החברה הטעתה אותם, ניצלה את מצוקתם ולא השיגה את האישורים הנדרשים להסכמים, ולכן נמכרו המניות לדן במחיר נמוך משמעותית מערכן הריאלי. דן הכחיש את הטענות וטען כי יש לדחות את התביעה משום שהיא מיושנת. לחילופין, טענה כי ההסכמים תקפים וכי התובעים לא הוטעו, לא נוצלו ולא הופלו לרעה. בית המשפט קבע כי התביעה התיישנה ודינה להידחות. התובעים הגישו את התביעה כ-12 שנים לאחר ההתקשרות בהסכמי מכירת המניות, ולא הוכיחו כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות. באשר לטענת התובעים כי הוטעו באשר לשוויין האמיתי של המניות, קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו טענה זו. מהראיות עולה כי התובעים היו מודעים לכך שהתמורה עבור המניות נקבעה מראש ולא התבססה על השווי הריאלי הנוכחי של המניות. באשר לטענת ניצול המצוקה קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו כי היו במצב מצוקה בעת ההתקשרות בהסכמים, ואף לא הוכיחו כי דן ידע על מצוקתם וניצל אותה. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים כי ההסכמים פסולים משום שלא קיבלו את האישור הנדרש מוועדת הביקורת של דן, כנדרש בתקנון הפנימי של החברה. בית המשפט מצא כי התובעים היו מודעים לדרישת האישור, אך לא הוכיח כי דן נמנעה ביודעין ובמתכוון מלקבל את האישור כדי למנוע מהם להגיש תביעה. לבסוף, באשר לטענת התובעים כי המניות הוחזקו על ידי דן בנאמנות קונסטרוקטיבית, קבע בית המשפט כי גם טענה זו התיישנה, שכן התובעים לא דרשו את החזרת המניות תוך זמן סביר. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לשלם לדן הוצאות בסך 50,000 ₪.