עב"ל 34/95

תקציר

במקרה זה, בית המשפט התייחס לשאלה האם יחיד, שהיה גם בעל מניות עיקרי וגם דירקטור בחברה, יכול להיחשב "עובד" לצורך ביטוח אבטלה. המערער, קבלן עבודות עפר עצמאי, ניהל תחילה את עסקיו באופן עצמאי לפני שהתאגד תחת השם "חיון שלמה בע"מ", חברה בע"מ בה הוא ואשתו החזיקו בכל המניות. בית המשפט היה צריך להחליט אם עבודתו הבאה בחברה מזכה אותו בדמי אבטלה, השמורים בדרך כלל לעובדים ולא לבעלי עסקים. בית הדין מצא כי המערך התפעולי של החברה אינו משקף יחסי עובד-מעביד אמיתיים; יש לציין כי תנודות השכר הצביעו על כך שמדובר במשיכות רווחים ולא בשכר. חוסר הפעילות של החברה בתקופות מסוימות הצביע עוד יותר על היעדר יחסי עבודה אמיתיים. השאלה המרכזית הייתה האם נעשה שימוש בפיקציה המשפטית של התאגדות כדי לתבוע הטבות שלא בצדק, מה שגרם לבית המשפט לשקול הרמת מסך התאגיד. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער לא הפריד באופן מהותי בין תפקידו כ"עובד" לבין תפקידו כבעל שליטה, ובכך לא עמד בקריטריונים להיחשב עובד לביטוח אבטלה. דעת הרוב דחתה את הערעור ואישרה את החלטת המוסד לביטוח לאומי להתייחס להכנסתו כאל הכנסה של עצמאי, ואילו דעת מיעוט טענה כי המבנה הארגוני והכוונה לפעול בתום לב עולים בקנה אחד עם מסגרת של עובד-מעביד. עם זאת, הערעור נדחה, שכן בית המשפט שם בראש סדר העדיפויות את מטרת החוק למנוע ניצול פוטנציאלי לרעה של מבנים תאגידיים לצורך הטבות בלתי הולמות.