ע"א 260/89

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לירושת עזבונו של שלמה הפנר ז"ל, שצוואתו ציינה את אשתו כמוטבת היחידה. בתו של הפנר מנישואיו הראשונים ערערה על ההחלטה וטענה כי מאחר שמקום מגוריו האחרון של אביה היה בגרמניה, יש להחיל את החוק הגרמני, המזכה אותה בחלק חובה מהירושה. על פי החוק הגרמני, צאצא שנדחה מזכות הירושה על פי צוואה זכאי לדרוש מהיורש חלק חובה השווה למחצית החלק שהיה יורש על פי החוק. המשיב, אשתו של הפנר, טענה כי מקום מגוריו האחרון היה בישראל, ולכן יש להחיל את הדין הישראלי, כלומר הבת אינה מקבלת דבר. בית המשפט המחוזי דחה מלכתחילה את תביעת הבת על הסף, בהתבסס על ההנחה כי מקום מגוריה של הפנר היה בישראל עקב מתן צו קיום צוואה. עם זאת, כעת פסק בית המשפט העליון לטובת הבת, וקבע כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה שגויה. בית המשפט העליון קבע כי אין אינדיקציה מפורשת בצו קיום הצוואה או במסמכים הנלווים לכך שמקום מגוריו של הפנר אכן היה בישראל, וכי סביר להניח שהצו ניתן על סמך הימצאות נכסים בישראל. כעת יחזור התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף על מנת לבסס לגופה של התביעה, ללא חזקת התושבות הישראלית, ולהותיר את שאלת הדין החל וחלוקת הירושה להכרעה על סמך הראיות שהוצגו.