ע"פ 450/21

תקציר

המדינה ערערה על גזר הדין שנגזר על אדם שהורשע בשורה של עבירות מין בבן משפחה מתחת לגיל 14. גזר הדין המקורי כלל 10 שנות מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי של 100 אלף שקל לקורבן. שופטי הערעור, השופטים א' שטיין, י' עמית וא' גרוסקופף, הסכימו עם המדינה כי גזר הדין קל מדי ואינו משקף את חומרת העבירות. הם פירטו את אופיין המניפולטיבי והנצלני של העבירות, שבמסגרתן נשא המשיב בסתר את אמה הגרושה של המתלוננת ולאחר מכן התעלל בקורבן מגיל 14 ועד גיל 15, אז החל לקיים עמה יחסי מין מלאים. השופטים מתחו ביקורת מיוחדת על החלטתו של בית משפט קמא לתת משקל להבעת החרטה של המשיב, שבאה לאחר שהשמיץ את הקורבן. השופט שטיין ציין כי עבירות מסוג זה מחייבות מיצוי הדין עם העבריין וטען כי עונש המינימום לפי חוק העונשין היה גורר עונש של למעלה מ-20 שנות מאסר. עם זאת, מאחר שטענה זו לא הועלתה במשפט, ובהתאם לעיקרון לפיו אל לערכאות הערעור למצות את חומרת הדין, הציע השופט שטיין להחמיר את העונש ל-13 שנות מאסר, דבר שנתמך על ידי שאר השופטים. עונש מאסר ממושך זה נועד לשמש כגורם מרתיע ולשדר הן לתוקף והן לקורבן כי החברה מגנה את המעשים הנתעבים הללו באופן חד משמעי.