עפמ"ק 23625-05-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק דין עפמ"ק 23625-05-25 עיריית תל-אביב-יפו נ' ביטון** **הקדמה** פסק דין זה של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נעה תבור) עוסק בערעור שהוגש על ידי עיריית תל אביב-יפו כנגד החלטת בית המשפט קמא, אשר ביטל תוספות פיגורים ב-12 הודעות תשלום קנס. הסוגיה המרכזית הנידונה היא סמכות בית המשפט לבטל תוספות פיגורים בעבירות קנס, וזאת לאור הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") וחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). **רקע עובדתי והשתלשלות ההליך בבית משפט קמא** המשיב, גבריאל ביטון, הגיש בקשה להישפט באיחור בגין 12 הודעות תשלום קנס. לטענתו, הוא הגיש את הבקשה במועד אך לא קיבל זימון לדיון. העירייה טענה כי רוב הקנסות ניתנו בגין עבירות של הפרת סדר וניקיון (סעיף 58 לחוק עזר לתל אביב-יפו) ועבירות של הנחת שולחנות וכסאות ללא היתר (סעיף 39(א)(1) לחוק העזר). חלק מההודעות נמסרו למשיב ביד, כאשר לגבי חלקן הוגשו בקשות להישפט באיחור, ולגבי ארבע הודעות כלל לא הוגשה בקשה. בית המשפט קמא, לאחר שביקש הבהרות וראיות, דחה בתחילה את הבקשה להישפט באיחור, מאחר ולא הוסברו הסיבות לאיחור ולא הוצגה טענת הגנה כלשהי. עם זאת, בית המשפט קמא, תוך התייחסות לטענת המשיב כי הינו בעל עסק חדש והקנסות יכבידו עליו (גם אם נטענה בעלמא וללא תצהיר), הורה על ביטול תוספת הפיגורים בגין כל 12 הודעות הקנס. להחלטה זו הפנה בית המשפט קמא להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין אברהם. **נימוקי הערעור** העירייה ערערה על החלק של ההחלטה הנוגע לביטול תוספות הפיגורים. נימוקי הערעור מתבססים על מספר טענות עיקריות: 1. **הוראות חוק ספציפיות לעבירות קנס:** המערערת טוענת כי סעיף 69(א) לחוק העונשין, המסמיך בית משפט לפטור מתוספות פיגור, אינו חל על עבירות קנס, אלא חל עליהן דין ספציפי הקבוע בסעיף 229 לחסד"פ. לפי סעיף 229(ו) לחסד"פ, הסמכות לפטור מתוספות פיגורים נתונה לתובע, וזאת לאחר שהתובע שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום או קיימות נסיבות אישיות מיוחדות. 2. **היעדר תצהיר ונימוקים:** המערערת טוענת כי הבקשה לביטול תוספות הפיגורים הוגשה ללא תצהיר וללא נימוקים מהותיים, ולכן שגה בית המשפט קמא בקבלתה. 3. **שינוי חקיקה והפרשנות של עניין אברהם:** המערערת טוענת כי מאז פסק הדין בעניין אברהם (שניתן בשנת 2021), חלו שינויים חקיקתיים מהותיים (תיקון 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ותיקון 149 לחוק העונשין) אשר נועדו להסדיר את מעמד תוספת הפיגור כמכשיר הרתעתי ולא טכני. שינויים אלו, לטענתה, נועדו לאזן בין הגנה על חייבים לבין חיזוק מנגנון האכיפה, והותרת החלטת בית המשפט קמא על כנה תחליש את ההרתעה ותעודד אי-תשלום במועד. 4. **פגיעה בעקרון השוויון:** נטען כי החלטת בית המשפט קמא פוגעת בעקרון השוויון, שכן אזרחים ששילמו במועד יוצאים מקופחים לעומת אלו שהתעלמו מחובתם. **תגובת המשיב** המשיב טען כי הוטעה על ידי מזכירות בית המשפט, וכי הוא הגיש בקשה להישפט בגין כל הדוחות. לטענתו, המערערת כבר מימשה את העיקול וגבתה את מלוא סכום החוב, כולל תוספות הפיגורים, בניגוד להחלטת בית המשפט קמא. המשיב חזר על עמדתו כי סעיף 229(ב) לחסד"פ אינו חל עליו מאחר והודיע על רצונו להישפט, וכי לבית המשפט סמכות להפחית את התוספת בהתאם לסעיף 69 לחוק העונשין. **דיון והכרעה – העקרונות המשפטיים והחידושים** בית המשפט המחוזי (כב' השופטת תבור) קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית המשפט קמא. הניתוח המשפטי של השופטת מתמקד בהפרדה הדיונית והמהותית בין מסלולי טיפול בעבירות קנס: 1. **הפרדה בין מסלול התובע למסלול בית המשפט:** השופטת מבהירה כי חוק סדר הדין הפלילי מבחין בין שני מסלולים עיקריים בעבירות קנס: * **מסלול התובע:** כאשר אדם אינו משלם את הקנס ולא מודיע במועד על רצונו להישפט (בתוך 30 יום מיום ההמצאה), הסמכות לפטור מתשלום תוספות פיגור, ריבית או דמי פיגורים נתונה **לתובע** על פי סעיף 229(ו) לחסד"פ. מסלול זה מיועד למקרים שלא מגיעים לדיון בבית המשפט, ומטרתו לאפשר טיפול אחיד ומהיר באמצעות התובע. * **מסלול בית המשפט:** כאשר אדם מבקש להישפט **במועד**, והבקשה מתקבלת, הרי שהעניין מועבר לטיפול בית המשפט. מרגע פתיחת הליך בבית המשפט, כלל ההחלטות, כולל קביעת גובה הקנס ומועדי תשלום, נתונות לשיקול דעתו של בית המשפט. 2. **פרשנות סעיף 229(ו) לחסד"פ:** השופטת דוחה את פרשנות המשיב לפיה עצם הגשת בקשה להישפט (גם באיחור) מעבירה את הסמכות לבית המשפט. לשיטתה, נדרשת הגשת בקשה **במועד** (כמפורט בסעיף 229(א) לחסד"פ) על מנת להיכנס למסלול בית המשפט. לגבי ארבע הודעות קנס, המשיב כלל לא הגיש בקשה להישפט, ולגבי שמונה הודעות נוספות, הבקשה הוגשה באיחור. לכן, גם לשיטת המשיב, לא הייתה לבית המשפט סמכות לביטול התוספות. 3. **מגבלת סעיף 69 לחוק העונשין:** השופטת מבהירה כי סעיף 229(ב) לחסד"פ קובע במפורש כי הוראות סעיף 69 לחוק העונשין (המאפשרות לבית המשפט לפטור מתוספת פיגור) **אינן חלות** על מי שלא שילם את הקנס במועד ולא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה. לשון החוק מפורשת וחד משמעית. 4. **ביקורת על החלטת בית המשפט קמא והפסיקה בעניין אברהם:** * השופטת מציינת כי החלטת בית המשפט קמא לביטול תוספות הפיגורים ניתנה ללא תצהיר, ללא הצגת מצב כלכלי, וללא התייחסות למשך הפיגור או למספר הקנסות החוזרים. בכך, ההחלטה עלולה לפגוע בעקרון השוויון וליצור אי-ודאות. * הפניה להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין אברהם נדחית. השופטת מבהירה כי בעניין אברהם, בית המשפט קיבל את הבקשה להישפט באיחור ודן בהליך לגופו, ובכך העביר את ההליך באופן מובהק למסלול בית המשפט, שם הייתה לו סמכות לדון בעניין. ההנמקה בעניין אברהם בנוגע לשמירה על ערך ריאלי של הכסף ניתנה, לדעתה, "מעבר לנדרש". 5. **תכלית תוספת הפיגורים והשינוי החקיקתי:** השופטת מכירה בשינוי החקיקתי (תיקון 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה ותיקון 149 לחוק העונשין) ומדגישה כי תכליתה של תוספת הפיגור כיום היא **לתמרץ** את החייב לתשלום במועד, ולא רק לשמור על ערכו הריאלי של החוב. תיקון זה מפריד בין מנגנון התמרוץ לבין מנגנון שמירת ערך הכסף. 6. **סמכות התובע:** השופטת מדגישה כי גם לאחר דחיית בקשת אדם להישפט באיחור, שיקול הדעת לפטור חלקי או מלא מתשלום תוספות פיגורים נותר **בידי התובע**, בהתאם לסעיף 229(ו) לחסד"פ. 7. **מימוש העיקול:** השופטת מציינת כי לא היו בידה נתונים לגבי אופן חישוב הסכום שנגבה בפועל בעקבות מימוש העיקול, ומסירה מעצמה את הבחינה של נושא זה. היא מותירה זאת לבדיקתה של המערערת. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסק הדין** * **חידוד ההבחנה בין מסלולי הטיפול בעבירות קנס:** פסק הדין מהווה חידוד חשוב של ההבחנה בין הדין הכללי (סעיף 69 לחוק העונשין) לבין הדין הספציפי החל על עבירות קנס (סעיף 229 לחסד"פ). השופטת מבהירה באופן חד משמעי כי הוראות סעיף 69 אינן חלות על עבירות קנס, וכי הסמכות לפטור מתוספות פיגורים במקרים מסוימים נתונה לתובע ולא לבית המשפט, אלא אם כן ההליך הגיע כדי דיון משפטי מטעמו של המשיב **במועד**. * **הגדרת "מסלול בית המשפט":** השופטת מציגה הגדרה ברורה של "מסלול בית המשפט" בעבירות קנס – זוהי הגשת בקשה להישפט **במועד** וקבלתה. כל טיפול אחר, גם אם נעשה מחוץ לבית המשפט (כמו פנייה לתובע), נותר במסלול שונה. * **הפרשנות המצמצמת של סמכות בית המשפט:** פסק הדין מפרש באופן מצמצם את סמכות בית המשפט להתערב במנגנון תוספות הפיגורים בעבירות קנס, וזאת לאור ההסדר החקיקתי הספציפי. * **הדגשת תכלית הענישה והרתעה:** פסק הדין מתייחס באופן מפורש לשינוי החקיקתי המדגיש את תכלית ההרתעה שבתשלום קנס במועד, ובכך מחזק את תפקיד תוספת הפיגור כאמצעי תמריצי. * **עקרון השוויון ואי-ודאות:** השופטת מבקרת את החלטת בית המשפט קמא בשל הפוטנציאל לפגיעה בעקרון השוויון וליצירת אי-ודאות, הנובעים ממתן החלטה ללא תשתית ראייתית ונימוקים מספקים. * **סמכות התובע כ"שומר סף" ראשוני:** הדגש על סמכות התובע במסלול המחוץ-משפטי מחזק את תפקידו כ"שומר סף" ראשוני בהערכת הצורך לפטור מתוספות פיגורים, תוך הבטחת טיפול אחיד. **סיכום** פסק הדין מהווה קביעה משפטית חשובה באשר לסמכות בית המשפט לבטל תוספות פיגורים בעבירות קנס. השופטת תבור מבהירה כי יש להקפיד על ההפרדה הדיונית והמהותית שקבע המחוקק בין מסלול התובע למסלול בית המשפט, וכי סמכות בית המשפט מוגבלת למקרים בהם הוגשה בקשה להישפט **במועד** והתקבלו. הפרשנות המצמצמת והקפדנית לדין הספציפי, לצד ההתייחסות לתכלית החקיקתית והחשש מפגיעה בעקרון השוויון, מהווים את לב הניתוח המשפטי בפסק דין זה.