ע"א 1281/03

תקציר

עניינו של הערעור בבעלות ביתרת הכספים הנובעים ממכירת נכס. הנכס היה בבעלות משותפת של המשיב, שילה האב, וחברה בבעלות בנו, שילה הבן. מניותיהם שועבדו לבנק המערער, להבטחת חוב החברה לבנק. לאחר שחלף מועד פירעון החוב, הסכים הבנק כי הנכס יימכר, והמשכנתא תוסר אם הבנק יקבל סכום מסוים ישירות מהקונה. יתרת התמורה תועבר למוכרים באמצעות נאמן, עו"ד אלופי. הנכס נמכר, הבנק קיבל את הסכום המוסכם והסיר את המשכנתא. יתרת הכספים הופקדה אצל עו"ד אלופי. המחלוקת העיקרית בערעור היא על הבעלות ביתרה זו. בית משפט קמא קבע כי שילה האב זכאי לכל היתרה. רוב שופטי הערעור, השופטים לבכר שרון ושנלר, קבעו כי הבנק זכאי למחצית מהכספים, כלומר לחלק השייך לחברה. הם קבעו כי זכותו של הבנק במניית החברה נובעת מהסכם הפירעון שנחתם בין הבנק לחברה, ומהמחאת זכויותיה לבנק על ידי החברה לאחר מכן. לגבי המחצית השנייה, השייכת לשילה האב, קבע השופט לבכר שרון כי מאחר שלא היה צד להסכם הפירעון, ולא נטל על עצמו כל התחייבות כלפי הבנק לגבי מניה זו, הוא זכאי לה. השופט שנלר הסכים והדגיש כי זכותו של הבנק לחלק זה מבוססת על דיני החוזים, ולא על המשכנתא שפג תוקפה. השופט ורדי, בחוות דעתו החולקת, קבע כי שילה האב היה מודע להסכם הפירעון, ולכן הסכם זה מחייב גם אותו. זאת ועוד, עו"ד אלופי, ששימש כנאמן של שני הצדדים, היה מחויב להעביר את מלוא היתרה לבנק, ולא עשה כן. השופטים מתחו ביקורת על התנהלותו של עו"ד אלופי, אך לא קבעו את מעמדו, שכן הוא לא היה משיב פורמלי בערעור. לבסוף קבע בית המשפט כי על שילה האב להשיב לו את חלקו של הבנק בכספים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום קבלת הכספים ועד לפירעונם. כל צד יישא בהוצאותיו בערעור ובבית המשפט קמא.