בג"צ 564/22

תקציר

בית המשפט דן בעתירה נגד השימוש בתקנה 119, המאפשרת הריסת בית מחבל לצורך הרתעה. השופט ד' מינץ הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה, תוך שהוא מסכים עם פסיקות קודמות שקבעו כי הריסת בתים משמשת כגורם מרתיע מפני מחבלים פוטנציאליים, למרות היעדר ראיות אמפיריות. ההחלטה הדגישה את שיקול דעתם של המשיבים לעשות שימוש בסמכות זו, בהתחשב בחומרת מעשי הטרור ובהשפעה העקיפה על משפחת המחבל, כגון פגיעה בקטינים שהתגוררו בבית. גם ללא מעורבות המשפחה בפעילות הטרור, קבע בית המשפט כי צורכי הרתעה מצדיקים את הפגיעה. השופט י' קרא חלק על כך, וטען כי ההריסה היא ענישה קולקטיבית בלתי סבירה ללא הצדקה חוקית או מוסרית, נוכח חוסר ידיעתה או מעורבותה של המשפחה במעשי המחבל. קארה מתח ביקורת על ההסתמכות על השפעות הרתעה ספקולטיביות והטיל ספק בטיפול פרוצדורלי, כמו יידוע התקשורת לפני הודעה למשפחה. בסופו של דבר, החלטתם של השופטים מינץ ושוחט התקבלה, והתירה את ההריסה על בסיס אמות מידה משפטיות קבועות ודחתה את הקריאות לפרשנות מחודשת רחבה יותר של תקנה 119.