ע"א 657/76

תקציר

הרשות המוסמכת לחוק נפגעי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, ערערה על החלטת ועדת הערר כי משיב, שעזב את ישראל בשנת 1954 ושב בשנת 1962, מילא אחר התנאים לקבלת הטבות לפי החוק. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב דעות. השאלה היחידה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם המשיב היה תושב ישראל ביום 1.4.1957, המועד הקובע, והמשיך כך עד שתבע פיצויים בשנת 1969. דעת הרוב פירשה את הראיות באור המיטיב ביותר עם המשיב, שכן ועדת הערר לא חקרה אותו או את עדיו. על בסיס זה, ההיעדרות נתפסה כזמנית ומונעת מהצורך לרכוש מקצוע שהיה קשה להשיג בישראל. הכוונה לחזור נתפסה כקיימת לאורך כל שהותו בחו"ל ואכן התגשמה. בהינתן פרשנותו הגמישה של המונח "תושב" בחוק הנדון, ובהינתן שהמשיב נשאר תמיד אזרח ישראלי, מצא בית המשפט כי המשיב מילא אחר התנאים לקבלת הטבות. השופט אשר, בחוות דעת חולקת, מצא כי מעשיו של המשיב מצביעים על כוונה לנתק את הקשר עם המדינה. העובדה שהמשיב ומשפחתו רכשו אזרחות בולגרית, והשהות הממושכת בבולגריה, גברו על האינדיקציה לכוונה לחזור. אשר ג' הדגיש כי תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את החוק ולא לתקנו, ולכן אישר את החלטת הרשות המוסמכת.