דב"ע מה/25 - 3

תקציר

המקרה הנדון הוא ערעור על פסק דין חלקי של בית הדין האזורי בירושלים בשאלה האם אגד או עזרא היו מעסיקיו של המערער, שהועסק כפוקד. בית הדין האזורי פסק במקור לטובת אגד, בנימוק שבעוד שלמערער היו המאפיינים העיקריים של עובד אגד, לרבות קבלה לעבודה ופיטורים על ידם, השתלבות במפעל שלהם והיותו תחת פיקוחם, העובדה ששכרו שולם על ידי עזרא משמעה שהם לא יכולים להיחשב כמעסיקו. המערערת טענה כי הם הועסקו על ידי אגד וכי כל הסימנים מצביעים על קשר חוזי עמם. מנגד, בא כוחו של עזרא קבע כי מדובר באגודה שיתופית שמטרתה להעסיק חברים בשירותי ניקיון ושמירה, בין היתר כפוקדים עבור אגד. ההבדל המכריע בין מקרה זה לבין זה של הרשקוביץ, שקבע את התקדים לקביעת המעסיק במצבים כאלה, הוא שהרשקוביץ עירב שלושה צדדים ואילו במקרה זה מעורבים רק אגד ועזרא. לאחר בחינת חומר הראיות, מצא בית המשפט כי המערער אכן הועסק ופוטר על ידי אגד, וכי עבד תחת פיקוחם. בנוסף, ציין בית המשפט כי המערער ראה באגד מעסיק שלו. השאלה המכרעת, אם כן, היא למי הייתה הזכות לסיים את יחסי העבודה, ולמי התפטר המערער? בעוד שלעזרא הייתה סמכות לכאורה לפטר את המערער, בית המשפט מצא כי מנסיבות העניין משתמע כי אגד הייתה למעשה מעסיקתו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מתבטל אפוא, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף במהות היחסים בין המערער לבין עזרא, ולדיון נוסף.