ת"א 4433-01-11

תקציר

התובעים, שני דירקטורים בחברת רבא, העניקו זכות תביעה בגין שינויי ייעוד באבן יהודה מרבא והגישו תביעה נגד הנתבעים שהיו בעלי זכויות במקרקעין ונהנו מפעולות אלה. הנתבעים טענו כי המחאת זכות זו לא בוצעה כדין ולכן אין לתובעים זכות תביעה. עם זאת, השופט דחה טענה זו שכן הראיות הראו כי ההקצאה תקפה. בהמשך טענו הנתבעים כי עילת התביעה שייכת לחברת דיסקין שכן הם התקשרו עם התובעים בהסכם קומבינציה. השופטת לא הסכימה, שכן הסכם הקומבינציה התייחס רק למקרקעין של דיסקין ולא לאלה של הנתבעים. לפיכך, זכות התביעה להחזר הוצאות הקשורות למקרקעין של הנתבעים הוקנתה לתובעים. עוד טענו התובעים כי קיים חוזה מכללא בינם לבין הנתבעים, אשר חייב את הנתבעים לשלם את הוצאות התובעים ודמי ייזום במידה ושינוי הייעוד יצלח. השופט פסק נגד התובעים וקבע כי לא הביאו ראיות מספיקות להסכם כזה, מה גם שחלק מהנתבעים התגוררו בחו"ל ולא יכלו לדעת על הליכי התכנון. כמו כן, השופטת בחנה האם על הנתבעים לפצות את התובעים לפי חוק העשרה. על פי החוק, אדם המקבל טובת הנאה מאדם אחר ללא זכות חוקית ובניגוד לעקרונות הצדק והיושר, חייב להשיב את טובת ההנאה או את שוויה. השופטת הסכימה עם הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו שהתעשרות הנתבעים הייתה בלתי צודקת. התובעים לא דרשו תשלום מהנתבעים במהלך הליך התכנון, והנתבעים לא פעלו בחוסר יושר או בחוסר תום לב. לפיכך, דחתה השופטת את תביעת התובעים נגד הנתבעים להשבה. בנוסף, השופטת לא מצאה כל הצדקה לטענות אחרות שהעלו הנתבעים, לרבות אי הוכחת הוצאותיהם של התובעים ושיעור השכר המופרז הנתבע. בעקבות זאת החליטה השופטת לדחות את תביעת התובעים והורתה לתובעים לשלם סך של 10,000 ₪ ליורשי הנתבעים 2 ו-3 ו-10,000 ₪ לנתבעים 8 ו-9.