ע"ע 498/09

תקציר

בפסק הדין בעניין הערעור קיבל בית הדין את הערעור, ובכך הפך למעשה את החלטת בית הדין האזורי. לראשונה נקבע כי ההסכם הקיבוצי בוטל כדין בשנת 1996, כאשר הצדדים התייחסו אליו כמבוטל בשל מעשיהם, כגון אי תשלום לארגון העובדים והיעדר ייצוג באקים. בית הדין לא מצא פגם בקביעה הקודמת לפיה הוראות נורמטיביות אישיות בהסכם הקיבוצי שולבו בחוזים האישיים של המשיבים לפי סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, הקובע הוראות אלה גם לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם, אלא אם כן שונה כדין. עם זאת, בא כוחה של אקים טען כי סעיף 19 אינו יכול להאריך זכויות לאחר ביטול אם התנאים לזכויות אלה לא התקיימו לפני הביטול – ובפרט, דירוג זכויות המותנה בהכשרה שלא נעשתה לפני מרץ 1996. בית המשפט לא התייחס לטענות אלה במלואן, אלא התמקד בשאלה האם המשיבים ויתרו על זכויותיהם בהתנהגותם לאחר ביטול ההסכם. נקבע כי חרף דרישות המשיבים, השיהוי הממושך בהגשת התביעה (למעלה משש שנים) משמעו ויתור על זכויותיהם, העולה בקנה אחד עם תקדימים משפטיים בהם נקבע כי שיהוי קצר יותר אינו סביר. משכך, לא היה בסיס להעניק למשיבים את הדרגות שביקשו, ופסק דינו ההצהרתי של בית הדין האזורי בעניין זה בוטל. בעוד שההכרה בתנאי החוזה של הדרגים חייבה משא ומתן גם במהלך תקופת ההסכם, והתנגדותו של מנהל אקים לדרישות הדרגה, פסק הדין הציע משא ומתן נוסף לקראת פשרה, בהתחשב בפרישה הצפויה של חלק מהמשיבים. בסופו של דבר, הערעור הצליח מבלי להטיל עלויות, תוך הכרה במרכיבי המשא ומתן המורכבים שהיו חלק בלתי נפרד היסטורית מהדרגים והקידומים במסגרת ההסכם שבוטל.