דב"ע נא/4 - 4

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך קיבוצי בין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל לבין המועצה לשיווק הדרים (המועצה). המחלוקת נסובה סביב דחיית בקשת ההסתדרות על ידי בית הדין האזורי לעבודה על בסיס שלושה נימוקים שהעלה האחרון. הראשונה נוגעת להיעדר יחסי זכות בין הצדדים המעורבים בסכסוך לבין מי שחתמו על הסכם רלוונטי בשנת 1976. השנייה נוגעת לסמכותו של בית הדין האזורי לדון בתביעה, שהוגשה בטרם נכנס לתוקפו תיקון המאפשר לבית הדין לדון בהסדרים קיבוציים. ההצדקה השלישית לפיטורים נוגעת ליכולת האכיפה של ההסדר הקיבוצי האמור. בית המשפט העליון, בפסק דינו, בוחן בדקדקנות כל אחת מההצדקות של בית המשפט האזורי. באשר ליחסים הנכונים, בית המשפט העליון מבהיר כי יש לבחון בקפדנות את הצדדים להסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי וכי ההסתדרות, במקרה זה, נחשבת לארגון עובדים. עוד קובע בית הדין כי לבית הדין האזורי הייתה סמכות לדון בתביעה, שכן המבקשת, ההסתדרות, מוגדרת כ"גוף ציבורי" כהגדרתו בחוק יישוב סכסוכי עבודה. במעבר לשאלת המפתח האם ההסכם משנת 1976 ניתן לאכיפה, בית המשפט העליון מבחין מקרה זה מפסקי דין קודמים שצוטטו על ידי בית הדין האזורי, ומדגיש כי הסכסוך הנוכחי עוסק בהסדר קיבוצי דו-צדדי בשירות הציבורי. בית הדין קובע כי הסדר כזה, שחל עליו פרק ד' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, אכן מחייב מבחינה משפטית. מסקנה זו נתמכת בקריאה מדוקדקת של מספר סעיפים בפרק זה, בעיקר אלה הנוגעים לזכויות עובדים ולהשלכות האפשריות על מעסיקים המפרים את ההסכם. לסיכום, בית המשפט העליון קובע כי לא היה מקום לדחות את בקשת ההסתדרות על הסף ומקבל את הערעור. בכך מוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשה לגופה. בית הדין גם מעניק להסתדרות הזדמנות לתקן את בקשתה בתוך עשרה ימים מיום קבלת פסק הדין, תנאי מוקדם להמשך ההליכים. יש לציין כי בית המשפט העליון אינו פוסק הוצאות למי מהצדדים.