ע"א 58682-12-20

תקציר

פסק הדין סובב סביב תביעת לשון הרע והפיצויים שנפסקו כתוצאה מכך על ידי בית המשפט. בית משפט קמא מצא כי הפרסום של המשיב אכן מהווה לשון הרע אך לא הוכיח כוונה לפגוע, ולפיכך הגביל את הפיצוי ל-50,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט פסק לתובעים סכום זעום של 1,000 שקל, עליו הוגש ערעור. ערכאת הערעור הסכימה כי נימוקיו של בית משפט קמא לסכום הפיצוי אינם עולים בקנה אחד עם פסיקות קודמות ואינם עומדים. עוד נמצא כי הימנעותה של המשיבה מלהתנצל או לתקן את הפרסום המכפיש, יחד עם הפצתו הנרחבת, מצדיקים פיצוי גבוה יותר. עם זאת, ערכאת הערעור לקחה בחשבון את העובדה שהמשיבה לא כתבה את התוכן המשמיץ אלא פרסמה אותו ככתב טענות שהוכן על ידי צד אחר. לאחר ששקל את חומרת לשון הרע, פסקי הדין הקודמים של בית המשפט והתנהלות הצדדים, העלה בית הדין לערעורים את הפיצוי ל-25,000 ₪, כאשר 20,000 ₪ ישולמו למערער (מר אלדד ברקוביץ) ו-5,000 ₪ למערערת (האוניברסיטה הפתוחה). כן פסק בית המשפט על הקצאת הוצאות ההליך והערעור, והורה למשיב לשלם למערערים אגרות בית משפט ושכר טרחת עורך דין. למערערים נפסק סך של 39,500 ₪ בנוסף לפיצוי בסך 25,000 ₪ – 7,500 ₪ עבור הערכאה הנמוכה ו-6,000 ₪ עבור הערעור הנוכחי – כולם ישולמו על ידי המשיב. פסק הדין היה אמור להיות מנוסח על ידי המערערים ומאושר על ידי בית המשפט לחתימה.