אימוץ 27116-10-16

תקציר

מדובר בפסק דין על מקרה כואב ומצער שבו אב צעיר, שנעדר מחיי בנו ונחשב ל"אב אלמוני", עותר לביטול הצהרת האימוץ של בנו. האם מסרה את התינוק לאימוץ. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת האב, אך בית המשפט לערעורים הפך את פסק הדין. ערכאת הערעור קבעה כי סעיף 13א לחוק האימוץ, המעניק להורים חלון זמן של 60 יום לבטל את הצהרת האימוץ של ילדם, הוא נקודת המוצא לדיון. מאחר שבקשת האב הוגשה 110 יום לאחר מסירת הילד לאימוץ, לכאורה היה זה מאוחר מדי. עם זאת, בית המשפט בחן האם התקיימו התנאים להכרזת האימוץ מלכתחילה, ובפרט האם לא הייתה אפשרות סבירה לזהות, למצוא או לברר את ההורה – קריטריון שלא התקיים בעיני בית המשפט לענייני משפחה. בית הדין לערעורים חלק על כך, וקבע כי רשויות הרווחה עשו די כדי לאתר את האב, ודי בסירובה של האם למסור את פרטיו כדי לעמוד בקריטריון. לפיכך, הספירה לאחור של 60 יום לבקשת האב לביטול החלה כבר ביום שבו הוכרז הילד כבר-אימוץ. בית המשפט בחן גם האם רשויות הרווחה מיצו את כל האפשרויות לקבל מידע מהאם על האב. בית הדין לערעורים מצא כי העובדת הסוציאלית הסבירה לאם את חשיבות מסירת פרטי האב וכיבדה את האוטונומיה שלה בסירובה לעשות כן. בית המשפט קבע כי אין זה מתפקידה של האם לשקול את זכויות האב וכי רשויות הרווחה אינן מחויבות להפעיל עליה לחצים נוספים. פנייה לצדדים שלישיים לצורך שאיבת מידע הייתה פוגעת בזכותה של האם לפרטיות ולאוטונומיה ולא הייתה הכרחית במקרה זה. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי לא קיימת אפשרות סבירה לזהות את האב וכי הצהרת האימוץ של הילד עומדת בעינה. השופט ואגו חלק על כך, והסכים כי בקשת האב קבילה, אך סבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולהחזיר את התיק לדיון נוסף. השופט ואגו טען כי רשויות הרווחה היו צריכות להתאמץ יותר לזהות את האב, למרות רצונה של האם, שכן גם זכויותיו עומדות על כף המאזניים. לדברי השופט ואגו, היה על בית המשפט לשקול את זכויות האב באופן נחרץ יותר ושיקולי הפרטיות של האם לא היו מוחלטים. השופטת דברת הסכימה עם דעת הרוב, והדגישה כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי חוק האימוץ היא לכבד את הפרטיות ולהגביל את המועד לביטול הכרזות אימוץ. היא ציינה כי רשויות הרווחה מילאו את חובתן ואל לו לבית המשפט לבקר אותן בדיעבד. כתוצאה מכך, החליט בית המשפט לעררים, ברוב דעות, לקבל את הערעורים, לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולהשיב על כנו את הצהרת האימוץ של הילד לגבי אביו. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים.