בג"צ 629/82

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בעתירה שהגישו שני אנשים המבקשים לערער על צווי הגירוש שהוציא המשיב, שמטרתם להרחיקם מיהודה ושומרון, או אפילו מישראל עצמה. העותרים, בני זוג נשואים ואב לחמישה, מתגוררים ללא היתר כדין באזורים האמורים. הגבר, אזרח ירדני יליד דיר בלוט, עזב את עיר הולדתו בשנת 1958 ועבר לוונצואלה, שם פגש ונשא לאישה אזרחית ונצואלה. בשנת 1975 נכנסו בני הזוג, יחד עם ארבעת ילדיהם מנישואים קודמים, לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים. מאז הם מתגוררים בדיר בלוט. עם זאת, האיש נעצר בפתח תקווה בגין שהייה באזור ללא היתר תקף, מה שהוביל את הרשויות להוציא צווי גירוש נגד השניים. העותרים טענו בפני בית המשפט כי גירושם יהיה שרירותי ויעמוד בניגוד להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בנוסף, הם טענו כי העותר פנה לרשויות בבקשה לקבל תעודת זהות אך סורב, והסיק מאינטראקציה זו כי מקום מגוריהם חוקי. בית המשפט בחן טענות אלה אך דחה אותן בסופו של דבר. נמצא כי העותר מעולם לא הגיש בקשה להארכת האשרה הזמנית או תעודת זהות כלשהי. בית המשפט הסתמך על פסיקות קודמות [1][2][3][4][5] וקבע כי ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אינה חלה על אזורי ממשל צבאי המנוהלים עקב מלחמה. כמו כן, הודגש כי הכניסה לאזור יהודה ושומרון טעונה היתר מיוחד, ובסמכותו של המשיב להסדיר כניסה ויציאה מאזורים אלה מטעמים ביטחוניים ומנהליים. בית המשפט, תוך הכרה במחלתו של העותר ובהשפעה האפשרית על המשפחה, קבע כי שהותם הבלתי חוקית של העותרים באזור אינה מקנה להם זכות להישאר. בית המשפט לא התערב בהליך קבלת ההחלטות של המשיב ולא מצא בו פגמים משפטיים או סבירים. תחת זאת, הדגיש בית המשפט כי היה על העותרים לפנות לרשויות לקבלת היתר חוקי לשהות וכי אי ציותם המתמשך לחוקי האזור ולתקנותיו אינו מצדיק את מצבם הנוכחי. בסופו של דבר נדחתה העתירה, צו הביניים בוטל וצווי הגירוש עמדו בעינם. פסק הדין ניתן פה אחד על ידי השופטים חלימה, שמגר וביי.