עמ"ש 25494-11-18

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר העניק צו הורות שיפוטי לשני אזרחים ישראלים שאינם תושבי ישראל. השופטים בחנו היטב את הטענות ומצאו כי בנסיבות אלה יש מקום ליתן את הצו, תוך שימת דגש על אזרחותם של המשיבים, זיקתם לישראל וטובת הקטינים המעורבים. הם ציינו, כי אין קביעה מפורשת בחוק המחייבת תושבות לזוגות חד-מיניים לקבוע הורות, והאינטרס של המדינה להכיר בהורות של אזרחיה גובר על החששות שהועלו לגבי אי-תושבות. בעוד שבדרך כלל יש להקפיד על דרישות התושבות, יש לבחון כל מקרה לגופו. השופטים הדגישו את ההבחנה בין הורות טבעית להורות בהסכמה, ונקטו משנה זהירות כדי להבטיח את כנות ההסכמה. הם התייחסו להמלצות הוועדה המייעצת בעניין והסכימו כי עניינם של המשיבים מהווה חריג המצדיק את הוצאת צו ההורות למרות היעדר תושבותם. בנוסף, התייחסו השופטים למקרים דומים בהם היועץ המשפטי לממשלה לא ערער על החלטות בית המשפט לענייני משפחה שהעניקו צווי הורות לאזרחי ישראל שאינם תושבי ישראל. השופטים הדגישו כי החלטתם חלה באופן ספציפי על נסיבות מקרה זה ולא קבעה תקדים למקרים עתידיים. לבסוף, חויב המערער לשאת בהוצאות המשפט, וניתן היה לפרסם את פסק הדין מבלי לחשוף את זהות המשיבים או הקטינים.