ע"א 22/49

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותו של סעיף 60 לפקודת הנזיקין האזרחיים, תש"ד-1944, ונסוב סביב השאלה האם זכאי המשיב לפיצוי מהמערער בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תקיפה. המערערת טוענת כי המשיב לא מילא אחר התנאים המפורטים בסעיף 60(א) לפקודה. שלוש נקודות המחלוקת הן: ראשית, אין כל ראיה לכך שהמערער תפס את המשיב בצווארו; שנית, גם אם מעשה זה התרחש, אין הוכחה חותכת כי הוא גרם במישרין לשיתוקו של המשיב; שלישית, הנזק שנגרם למשיב לא נגרם במהלך העניינים הרגיל, בשל בריאותו הגופנית הרופפת בעת התקיפה. השופט אגרנט קובע כי כל שלוש עילות הערעור חסרות שחר. באשר לנקודה הראשונה, העדיפה השופטת את גרסתו של המשיב לאירוע, אשר נתמכה בעד נוסף. בנקודה השנייה, השופט מקבל את גרסת המשיב לאירועים ואת עדות המומחה הרפואי ומגיע למסקנה כי השיתוק נגרם כתוצאה מהתקיפה. לנקודה האחרונה, השופט אגרנט קובע כי מצבו הגופני של המשיב בעת התקיפה אינו פוטר את המערער מאחריות, והנזק אינו נחשב רחוק מכדי להצדיק פיצוי. השופטת מדגישה כי מקורם של התנאים בסעיף 60(א) בדין האנגלי ויש לפרש אותם בהתאם. בנוסף, מאפייניו המיוחדים של הנפגע, במקרה זה בריאותו הלקויה של המשיב, אינם גורעים מאחריותו של המערער, והנזק נתפס כתוצאה ישירה של התקיפה. אשר על כן, הערעור נדחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, שפסק למשיב פיצויים, מתקבל.