ע"א 419/80

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור ובערעור שכנגד הקשורים לתביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיב. המערערת ביקשה במקור סכום של 633,347.41 לי, אך בית המשפט המחוזי פסק רק 29,200 לי בתוספת ריבית סטטוטורית מקסימלית, ללא הפרשי הצמדה נוספים. בית המשפט המחוזי אף קבע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות, והניע את המערערת לעתור בגין הפרשי הצמדה נוספים והוצאות משפט. מנגד, בערעורו הנגדי של המשיב נטען להחזר הוצאות, תוך שהוא מציין את הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק, ממנו עולה כי טענת המערערת אינה מוצדקת ברובה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, ואישר כי בעוד שבדרך כלל יש להעניק הצמדה וריבית לצד המכריע, בית המשפט שומר על שיקול דעתו, במיוחד אם הצד הזוכה תרם להתמשכות ההליכים או עסק בהתנהלות פסולה. בית המשפט ציין מספר טענות בלתי מבוססות של המערערת, שתוצאתן נטל בלתי מידתי על המשיב להתגונן מפני טענת יתר. בסופו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא עילה לשנות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הפרשי הצמדה או הוצאות, וקבע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו. החלטה זו מתיישבת עם תקדימים המאפשרים לבתי המשפט לפסוק הוצאות לצד שאינו עומד על הפרק רק בנסיבות מיוחדות. פסק הדין הדגיש את סמכות שיקול הדעת של בית המשפט בפסיקה כספית ואת חשיבותן של תביעות סבירות. הערעור והערעור שכנגד נדחו שניהם תוך הערה אחרונה על אופיין המיושן של תקנות סדר הדין האזרחי המשפיעות על פסיקת הוצאות במקרים כאלה.