ע"פ 4398/09

תקציר

הכרעת הדין דנה בתיק הרצח של ש.מ., שנמצא מת בדירתו בכרמיאל בשנת 2007, חנוק באמצעות שרוך. המערער, יחד עם שותפו אחמד שחתות, הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ברצח, גניבה, הצתה והונאה בכרטיסי חיוב בנסיבות מחמירות, ונגזרו עליהם מאסר עולם ועוד שבע שנים, מתוכן חמש ריצוי ברצף. רוב שופטי בית המשפט המחוזי הרשיעו את המערער ברצח לפי הוראות סעיפים 300(א)(2) ובגניבה לפי 384 לחוק העונשין, ואילו דעת המיעוט הרשיעה אותו ברצח לפי הוראות 300(א)(3) ושוד לפי 402(ב) לאותו חוק. המערער ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל גזר דינו, אך הערעור נדחה. השופט לוי הדגיש כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאים עובדתיים המבוססים על הערכות מהימנות עדים, ואין מדובר במקרה נדיר המצדיק התערבות כזו. לוי פירט סתירות רבות בעדותו של אחמד, והראה כי גרסת המערער לאירועים אינה סבירה, וציין כי טענת הפחד של המערער לא החזיקה מים. יתר על כן, ראיות חיצוניות איששו את גרסתו של אחמד לאירועים, שנמסרה במהלך חקירתו במשטרה, והשופט הגיע למסקנה כי הדרישה לאישוש עדותו של שותף לפשע מתקיימת במקרה זה. באשר לחלקו של המערער בעבירה, הפעיל השופט את סעיף 29(ב) לחוק העונשין, והסביר כי המערער ואחמד פעלו למען מטרה משותפת; מכאן, שתפקידיהם השונים לא פטרו את המערער. עוד טען לוי כי יש להרשיע את המערער בשוד, למרות זיכויו של בית המשפט המחוזי באישומים אלה, שכן הראיות הצביעו על כך שהמערער היה שותף לשוד. השופט ציין כי אמנם הודאתו של אחמד אינה יכולה להיחשב כראיה נגד המערער, אך בית המשפט יכול להסיק ממנה מסקנות משלו, במיוחד בשילוב עם ראיות אחרות. בהינתן שניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירת השוד, הציע לוי דעת רוב להרשיע את המערער בשוד בנסיבות מחמירות וברצח במסגרת עבירה אחרת. לבסוף, בסוגיית גזר הדין, הסכים לוי עם החלטת בית המשפט המחוזי להטיל על המערער עונש חמור יותר מאשר על אחמד, בשל ההגנה המפותלת והשקרית של הראשון. השופטת נאור הסכימה עם פסק הדין המקיף, אך הציעה כי אין לשנות את ההרשעה בהיעדר ערעור מדינה, הערה שהשופט דנציגר חלק עליה, תוך שהוא מצטט את סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך נדחה הערעור, והרשעתו וגזר דינו של המערער אושרו.