בג"צ 7947/06

תקציר

עניינו של התיק בסכסוך משפטי בעקבות גירושין משנת 1998 של עותר ומשיב שנישאו בשנת 1978 ונולדו להם חמישה ילדים. בני הזוג יישבו תחילה את חילוקי הדעות ביניהם לאחר שבשנת 1996 התעורר סכסוך בשל רצונו של העותר לחזור בתשובה. עם זאת, בשנת 1998 צצו מחדש סכסוכים, שהובילו אותם לחתום על הסכם גירושין, שהוכן לכאורה על ידי עורך דין שהיה חבר קרוב של המשיב. הסכם זה כלל סעיף ויתור כללי שבו שני הצדדים ויתרו על זכויות שלא הוזכרו במפורש; כאשר אושרה על ידי בית הדין הרבני האזורי, טענה העותרת כי הופעל עליה לחץ להסכים על ידי השופטים. בעקבות גירושיהם ונישואיה מחדש, נודע לעותרת כי ויתרה על זכויות כספיות וסוציאליות משמעותיות שצבר המשיב במהלך שירותו הצבאי. היא עתרה לבטל את סעיף הוויתור בהסכם, אך תביעתה נדחתה על ידי בית הדין הרבני האזורי מבלי לשמוע ראיות. פניותיה לבתי הדין הרבניים הגבוהים הניבו ביקורות רבות, אך בסופו של דבר עתירתה נדחתה. העותרת טענה כי אינה מבינה עד תום את השלכות ההסכם והטילה ספק בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות רכוש לאחר גירושין. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את עתירתה, בקובעו כי התערבותה שמורה למקרים קיצוניים של הפרות שיפוט או הפרות צדק, שמקרה זה אינו זכאי להם. בית המשפט אמנם הכיר בחשיבות בחינת הסכמי גירושין כדי להבטיח הבנה אמיתית והסכמה מרצון, אך לא מצא עילה לפעול על פי חוות דעת אלה במקרה זה, ולכן דחה את העתירה מבלי להטיל הוצאות.