ס"ע 20517-09-09

תקציר

בית הדין מצא כי פיטוריו של התובע מעבודתו בחברה הנתבעת היו כדין. התובע טען כי פיטוריו היו שלא כדין וכי יש להעניק לו סעד כספי בשל כך. עם זאת, בית הדין מצא כי גרסתו של התובע לאירועים שהובילו לפיטוריו אינה אמינה ותחת זאת צידד בעדי הנתבעת. התנהגותו של התובע, לרבות סרבנות ואי השלמה עם שינויים בחייו הנובעים הן מגורמים חיצוניים הקשורים למעבר בשירות הציבורי והן מגורמים אישיים הקשורים להידרדרות בבריאותו, הביאו לכך שלא נותרה לחברה ברירה אלא לפטרו. התעקשותו לחזור לעבודה לאחר חופשת מחלה, בניגוד לייעוץ רפואי, יצרה מצב שבו העסקתו הפכה לבלתי נסבלת. עוד קבע בית הדין כי הליך הפיטורים בו נקטה הנתבעת היה הוגן ועולה בקנה אחד עם הצדק הטבעי. כמו כן, בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח זכאות כלשהי לתשלומים נוספים הקשורים לפיצויי פיטורים או פנסיה וכי למעשה הוא חייב לנתבעת 298 ₪. החלטה זו התקבלה למרות חוסר שביעות רצונו של בית המשפט מהתנהלות התובע והימנעותו ממתן הבהרות במספר סוגיות מרכזיות. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים. פסק הדין כלל התנצלות על העיכוב במתן פסק הדין, אשר יוחס לכמות החומר המשמעותית שהוצגה ולהנחיות פרוצדורליות. לצדדים הייתה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.