דנ"א 5033/98

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע לתקופת ההתיישנות של תביעות משפטיות, וליתר דיוק, כיצד היא חלה על אנשים עם ליקויים נפשיים. המקרה שלפנינו עסק באדם אשר בשל ליקוי שכלי לא היה מסוגל לנהל את ענייניו בעצמו, מה שהוביל את הוריו (שמונו כאפוטרופוסים שלהם) להגיש תביעה בשמו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הרגילה. השאלה העיקרית הייתה האם הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, המרחיב את תקופת ההתיישנות על נפגעי נפש, צריכות לחול גם על לקויי נפש. בפסק דין קודם פסק בית המשפט העליון לטובת הארכת הוראה זו, ובדיון נוסף זה ביקש לערער על החלטה זו. העותר טען כי הארכה זו אינה מעשית ועלולה להוביל להארכות נוספות עבור סוגים אחרים של תובעים. עם זאת, בית המשפט מצא טענות אלה בלתי משכנעות, בקובעו כי תכליתו של סעיף 11 היא להגן על יחידים שאינם יכולים לנהל את ענייניהם, ואין הצדקה להבחין בין פגועי נפש לחולי נפש בהקשר זה. בית המשפט גם דחה את החששות מפני הרחבה אפשרית נוספת של הוראה זו, וקבע כי היא מבוססת על מגבלות נפשיות המשפיעות על יכולתו של אדם לנהל את ענייניו, מה שבדרך כלל אינו המקרה עם מוגבלות פיזית. ככלל, בית המשפט העליון אישר את פסיקתו הקודמת ודחה את העתירה, תוך שהוא מדגיש כי יש לברר את נסיבותיו של כל מקרה בפני בית המשפט המחוזי. ההחלטה התקבלה ללא הוצאות, ובקשתה של אקים להצטרף לעתירה כמשיבה נוספת הפכה למיותרת.