דב"ע נג/106 - 3

תקציר

המערער עבד בעירייה המשיבה משנת 1946, ובמקביל שימש כמנכ"ל המשיבה חסך, קופת חיסכון לחינוך על-יסודי, מאז הקמתה בשנת 1955. בין השנים 1955 ל-1964 שולם שכרו של המערער ישירות על ידי העירייה ולאחר מכן על ידי הסח. במהלך העסקתו הוגדלו שכרו ומשרתו של המערער מספר פעמים. בשנת 1988, בעקבות מחלוקת על שכרו של המערער עם ראש עיריית חיפה, הודיע המערער על פרישתו. בהמשך לכך, החליט חסך להצמיד את שכרו של המערער לשכרו של עובד בכיר בעירייה. המערער תבע את המשיבים בבית הדין האזורי, בטענה כי הם מעסיקיו במשותף, וביקש להשיב לו את שכרו המקורי. בית הדין האזורי פסק לטובתו של המערער, בקובעו כי שני המשיבים היו מעסיקיו, וכי שכרו צריך להתבסס על הדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדירוג האחיד הנהוג בעירייה, משנת 1985 ואילך. עם זאת, בית המשפט לא הכריע בהודעת הפרישה של המערערת ולא בתביעתם הנגדית של המשיבים בדבר תשלום שכר לימוד עבור בנו של המערער. הן המערערת והן המשיבים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים בחלקם, וקבע כי קביעותיו המרכזיות של בית הדין האזורי – כי לא הוכחה הבטחה להעלאת שכרו של המערער, וכי תוספת השכר שאישר יו"ר דירקטוריון חסח אינה תקפה – היו סבירות. עוד קבע בית המשפט העליון כי יש לקבוע את שכרו של המערער בהתאם לפסיקת בית הדין האזורי, אך תיקן את פסק הדין וקבע כי אם יימצא כי המערער קיבל תשלומים מופרזים, הוא יידרש להחזירם, ואם שכרו יופחת מתחת לסכום שקבע בית הדין האזורי, יפוצה על ההפרש. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי כל מחלוקת בנוגע לחישובים תיבחן ותוכרע על ידי בית המשפט המחוזי, ולא על ידי רשמו כפי שהורה בית המשפט הנמוך יותר.