בג"צ 117/67

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על ארנונה שמטילה מועצה מקומית בישראל. המועצה החליטה להטיל מסים פרוגרסיביים על דירות מגורים בהתאם לגודלן לשנת הכספים 1966/67, מה שהוביל להגדלת נטל המס על השוכרים. אחת השוכרות, הגב' אמיר, ערערה על החלטה זו וזכתה בתביעתה בבית המשפט המחוזי, שקבע כי סיווג המועצה אינו חוקי. דיירים אחרים באותו בניין, העותרים, הגישו גם הם ערעורים אך לא פנו לבית המשפט המחוזי. עם זאת, הם דרשו מהמועצה להתייחס אליהם באופן דומה לגב' אמיר ולתקן את הערכותיהם בהתאם. המועצה סירבה, מה שגרם לעותרים לבקש צו בית משפט. בית המשפט העליון פסק לטובת העותרים. בית המשפט קבע כי הסכמת המועצה לדון בעניינה של הגב' אמיר כמקרה מבחן חלה על כל העותרים וכי ההחלטה בעניינה צריכה לחייב את המועצה עבור כל מי שנמצא באותו מצב. בית המשפט הדגיש כי אזרחים אינם יכולים להמתין באופן פסיבי לתוצאות סכסוכים משפטיים של אחרים וכי הסכמת המועצה הייתה מעשית וחוקית. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי זכות הערעור של העותרים לא פקעה וכי המועצה אינה יכולה לגבות מסים בלתי שווים לשווים. השופטים הסכימו כי יש להפוך את הצו למוחלט, ולחייב את המועצה לתקן את שומות המס של העותרים ולכסות את הוצאותיהם המשפטיות. מקרה זה קובע תקדים לפיו על רשויות ציבוריות לכבד את התחייבויותיהן ולהבטיח יחס שווה לנישומים במצבים דומים.