דנ"א 8555/23

תקציר

פסק הדין מסתיים בדחיית בקשת הדחייה, תוך הדגשה כי הבקשה לדיון נוסף נחשבת נדירה ומוצדקת רק במקרים חריגים בהם החלטה חדשה מתנגשת עם פסיקה קודמת של בית המשפט העליון או כאשר חשיבותו, חידשו או קושיו של התיק מצדיקים זאת. בית המשפט מצא כי תנאים אלה לא התקיימו במקרה זה. פסק הדין לא הציג תקדימים משפטיים חדשים, שכן הרוב לא התכוון לקבוע כלל חדש אלא אישר מחדש את הדין הקיים בנוגע לתביעות כספיות להשבת רכוש. פסק הדין עולה בקנה אחד עם פסק הדין הקודם בעניין אל-פאריח, שלא חל על תביעות פרטניות להשבה הכרוכות בתשלומי היטל מנהלי. בית המשפט דחה את התייחסויות העירייה למקרים קודמים כבלתי רלוונטיות או מפורשות באופן לא מדויק, וציין הבדלים בהקשר התביעות ובתחולה המשפטית. למרות דעת המיעוט שקבעה אחרת, החלטת הרוב אישרה כי לבתי המשפט האזרחיים סמכות לדון בתביעות כספיות מסוג זה וכי חילוקי דעות בין שופטים בלבד אינם מספיקים לדיון נוסף. משכך, הבקשה נדחתה, מבלי שהוטלו הוצאות על המשיב, שכן תגובתם לא התבקשה. היה זה אישור מחודש לגישתו הקיימת של בית המשפט, והבטיח יישום עקבי של החוק.