ת"א 13863-09-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהוגשה בשנת 2018 בנוגע לבעלות על גג וחצרות של בית משותף בירושלים. התובעת טענה כי שטחים אלה הם רכוש משותף, ואילו הנתבעים טענו אחרת. רישום הבית המשותף בטאבו אישר את עמדת הנתבעים. התביעה הוגשה נגד שישה נתבעים, כולל נתבעים פורמליים שנדחו מאוחר יותר. אחת הנתבעות לא הגיבה, והתביעה נגדה נדחתה בנפרד. יתר הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מטעמי סף ולגופו של עניין. הם הדגישו את מעמדו של רשם המקרקעין ואת קבלות התובע עצמו בהליכים מקבילים. המאמצים לפשרה עלו בתוהו, ושני הצדדים הגישו תצהירי ראיות. התובעת ביקשה הצהרה כי הגג והחצרות הם רכוש משותף וביקשה לתקן את רישום המקרקעין. הרצף העובדתי שהוביל למחלוקת לא היה שנוי במחלוקת. הבית נרשם כבית משותף בשנת 1959, כאשר הגג וכמה חצרות מחוברים לחלקת משנה 1. מינהל מקרקעי ישראל מכר את הדירות ושמר על הזכויות בגג. הסכם מכר משנת 1968 לחלקת משנה 1 איפשר למוכר לבנות על הגג ללא הפרעה מצד הקונה. בשנת 1971 פנה בעל חלקת משנה 1 למינהל בבקשה להעביר את הבעלות על הגג, אך בקשתו נדחתה. לאחר מכן רכש התובע את חלקה 2, מתוך הכרה בכך שהגג והחצר לא יהיו רכוש משותף. בהסכם משולש משנת 1972 בין המינהל, הבעלים של חלקת משנה 1, לבין הרוכש נקבע כי הרוכש אינו רוכש את הגג. בשנת 1992 נמכרה חלקת משנה 1 לנתבע, וכן צוין הסכם משנת 2009 בין הנתבעת לבין קונה אחר. על סמך עובדות אלה הגיע השופט למסקנה כי טענת התובע מופרכת. ההסכם משנת 1971 בין התובעת לבין המינהל הבהיר כי היא אינה רוכשת את הגג או החצר. בנוסף, התובעת לא עמדה בדרישות המחמירות לתיקון רישום המקרקעין, והשופטת קיבלה את טענות הנתבעים בדבר מגבלותיו של סעיף 125 לחוק המקרקעין. השופט הדגיש את סופיות המרשם ואת החריגים הצרים לו. מאחר שהתובעת לא הצביעה על עילה תקפה לשינוי הרישום, ובהינתן התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת, נדחתה התביעה לגופה. התובע חויב לשלם לנתבעים 2 עד 4 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. לא נקבע צו להוצאות בעניינם של נאשמים 1 ונתבעים 5 עד 6, בשל תרומתם למורכבות המשפטית ולהתנהלותם בהליך.